חטאו בכפליים – חטא חטאה ירושלים; ולקו בכפליים – כי לקתה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה; ומתנחמים בכפליים – נחמו נחמו עמי.

(ילקוט שמעוני, ישעיה, רמז רמ"ה)

נראה להסביר בס"ד את ענין חטאו בכפליים ומתנחמים בכפליים, על פי המובא בליקוטי הלכות (הלכות ברכות השחר ה"ה אות ז'): עיקר החורבן על שלא ברכו בתורה תחילה, כי עיקר הקלקול שלהם היו שנפלו בדעתם כל כך עד שנפלו לחקירות שאי אפשר להשיג, עד שלא ידעו להבחין בין קדושת ישראל לזוהמת העכו"ם, עד שלא ברכו בתורה תחילה שהוא אשר בחר בנו מכל העמים וכו', כי לא האמינו בזה מחמת שידעו בעצמם עוצם קלקולם, על כן אמרו נהיה כגויים, וכמו שכתוב (יחזקאל כ' ל"ב) ואשר אתם אומרים נהיה כגוים וכו', ובאמת זה הפגם גדול מכל הפגמים, כי זה עיקר פגם האמונה, וכל זה [משום] שהיו מרחקים עצמם מאוד מצדיקי אמת כמו שכתוב (דברי הימים ב' לו) ויהיו מלעיבים במלאכי אלוקים ומתעתעים בנביאיו וכו', ולא ביטלו דעתן אליהם שהם בחינת משה, שהם מעלין משמד לרצון ומבדילין בין קודש לחול בין ישראל לעמים, ויודעים למצוא הנקודה טובה בכל אחד מישראל אפילו אם נפל כמו שנפל רח"ל, ועל ידי זה הכל יכולין לעלות, והעיקר על ידי שמכניסים בכל אחד מישראל שיברך ויודה על חלקו שהוא מזרע ישראל ולא עשני גוי, עד כאן לשון רבי נתן.

ננסה להמחיש את הדברים בדרך דוגמא: אם ילד לכלך עצמו בטיט וכדומה, האב מוכרח לשפשפו בסבון כדי לנקותו, והרי זה מייסר את הבן, האם יש בפעולה זו גילוי של כעס מצד האב? האם בהכרח האב רוצה לייסר את הבן? אדרבה הרי האב מגלה בכך אהבה ורצון לבנו שהרי הוא דואג לנקיונו. ועם כל זה שייך שהבן יצטמצם לעצם הפעולה שנעשתה לו ויראה כאילו רוצה אביו לייסרו ולהכאיב לו, כי הבן בקטנות דעתו נוטה יותר לדין ואכזריות מאשר לאהבה ולרחמים, על כן הוא שופט את מעשה אביו כאילו מסתמא גם אביו פועל ועושה פעולותיו בהרגשה זו שהוא – הילד – חש עתה, וכשם שאם היה חבירו עושה לו עוולה כזאת – כמו שהוא עשה נגד אביו – היה בוודאי נוקם בחבירו ומנסה להענישו, כך מסתמא חש עתה אביו אליו כעס על שעיוות דרכו נגדו, ובוודאי מכח זה נובעות גם פעולות היסורים שהוא עושה לו.

אך אם הבן היה קובע בנפשו – שהקשר בין אב לבן הוא קשר טבעי מעצם מציאותם, וכשם שאין האדם יכול להתנתק מעצמו בין כשהוא עושה כהלכה ובין כשמעשיו רעים, לעולם נשאר הוא קרוב אצל עצמו, ואף על פי שנכשל עשרות פעמים, מ"מ סובל הוא את עצמו ורוצה בטובת עצמו, ומחפש את הצלחתו בכל מה שאפשר על אף כל מגרעותיו, ואהבתו אל עצמו לעולם אינה נפגמת ותמיד הוא יבקש לשמור עצמו מכל רע ולהעניק לגופו ולנפשו מכל טוב, כך ועוד יותר מכך קשור האב אל בנו, וכשם שהוא קשור ואוהב ומרחם ודואג בבנו הטוב, כך גם בבנו ה'רע' הוא קשור ומאוחד עמו בתכלית, כי הקשר נובע מעצם מהותם, מאחר שהשי"ת הטביע כך בבריאה, שמח הבן ממח האב (תיקוני זוהר תי' י"ח), ומחמת זה לא ניתן לנתק ולשבר על אף שמעשיו רעים וחטאים כלפי אביו – ואם הבן היה יודע וקובע כל זאת בנפשו, אז היה מבין שכל פעולות הריחוק והכאב שהוא רואה מאביו כלפיו אין להם שייכות לעצם הקשר שביניהם, אלא להיפך.

זוהי הידיעה שעלינו לדעת גם ביחס לבוראנו יתברך שמו. כי אנחנו בני ישראל נקראים בנים למקום, אך באמת קשורים ואהובים הם אצלו פי כמה וכמה מאשר האב עם בנו, כי העולם קיים כדי שבני ישראל יכירו אותו יתברך, 'בגין דישתמודעין ליה' (זוה"ק פ' בא) והעולם קיים כדי שבניו רחומיו יהיו סמוכים וקרובים אליו תמיד, והשם יתברך נשבע כביכול חי אני נאום ה' אם אחפוץ במות הרשע כי בשובו מדרכו וחיה (יחזקאל ל"ג יא) כלומר: רצוני שכל אחד מבני ישראל ישוב אלי. זהו אם כן הקשר האמיתי שבין השם יתברך לבין בניו, קשר בל ינתק אשר שום מעשי רע מצד האדם אינם יכולים לנתק זאת.

ונחזור לדברי הילקוט הנ"ל, שחטאו בכפליים: א. עצם החטא, ב. שעל ידי החטא ניתקו עצמם מהשם יתברך ופגמו באמונה ואמרו נהיה כגויים וכנ"ל. ולקו בכפליים: א. שקבלו עונשים ויסורים על החטא עצמו, ב. שנטל מהם את בית המקדש שהיתה בו השראת השכינה ועין בעין ראו אלקותו וכו', ומתנחמים בכפליים: א. שמחל להם על עונותיהם, ב. שהם נקראים "עמו" ובניו ואוהבם אהבה עזה תמיד, ועתיד להחזיר בנין ציון וירושלים ויחדש ימינו כימי קדם, כמו שכתוב בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס.