״כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל … וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא״
(פרקי אבות, ו,ד)

לכאורה ישאל השואל: מה יעשה זה אשר גם פת במלח לא השיגה ידו מרוב עניות, האם אינו בכלל אם אתה עושה כן וכו׳? ועוד: איך יתכן שזה וזה יתקיימו בידו, שהרי אם חיי צער תחיה, הרי כמעט בהכרח לא אשריך בעוה״ז, שהרי במציאות הוא מתייסר בעוני מופלג כל כך?

אלא יש לבאר שהכוונה ב״אשריך בעולם הזה״ היא גם תנאי לזה. כלומר, אם אף שהוא חי בצער הרי הוא מאושר מגורלו ומקבלו באהבה ושלם עם מצבו, דווקא אז טוב לו לעוה״ב.

היינו, כאשר ״אם אתה עושה כן"  ועדיין "אשריך בעוה״ז״ שאתה חי מתוך אושר וסיפוק, כי אז טוב לך לעולם הבא.

[הערה מחויבת: אנשי חינוך רבים מדגישים את הנקודה הזו: עצם חיי הצער בגלל עסק התורה, יש בהם סכנה חינוכית: אם לא יחנכו ההורים הזוכים לכך את ילדיהם על מעלת חיי הצער האלה, ועל סיבתם האמיתית, הרי שהם עלולים לצאת ושכרם בהפסדם, שכן ילדיהם יעדיפו את חיי הרווח על חיי הצער, וממילא גם על חיים של עסק התורה. אם על כל בקשה שלהם ישמעו הילדים "אין לנו כסף כי אבא לומד", התוצאה עלולה להיות המחשבה "אם כך, אולי עדיף לא ללמוד". אולם, אם במקום זאת יחנכו את הילדים על חשיבות מעלת גדולת לימוד התורה, ועל המעלה שבוויתור על רצונות ועל המעלה שבחיים ללא מותרות – כי אז בסייעתא דשמיא, יגדלו הילדים בהבנת המעלה והסיבה לכך]

ומובן ממילא שכל שכן זה שאין בסלו אף פת במלח, ואעפ״כ מאושר הוא, וודאי שטוב לו לעוה״ב. וכך אפשר גם לדייק מרצף לשון המשנה: וחיי צער תחיה – ובתורה אתה עמל, ע״פ המובא (ברכות ה.) ״אלו הן יסורין של אהבה כל שאין בהן בטול תורה שנאמר: (תהלים צד) אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו״ – שכאשר גם מתוך חיי הצער הוא עמל בתורה מתוך אהבה, בחינת אשריך בעולם הזה.

מעשה בחסיד אחד מאנ״ש, ושמו ר׳ יצחק לעווין מהעיר לובלין, הלה עני מרוד היה, ופעמים לא השיג לפרנסתו מאומה, ביתו היה ריק מכל, ולא היה לו במה לזון את בני ביתו ולכלכל להם טרף, בכל זאת התחזק במדת הבטחון והשליך על ה׳ יהבו. ומעשה היה באחד הימים, שנכנס לביתו אחד מידידיו, ולמרבה פליאתו, ראה הידיד את בעל הבית עומד עם ילדיו סביב לשולחן, אוחזים זה בזה ושרים במעגל כביום חג.

שאלו האיש בתמהון, "מה יום מיומים, ולשמחה וריקוד כעת מה זו עושה?!" ענה החסיד בעל הבית לידידו, לאמר: לדאבוני, אוכל לא בא לפיהם של אלו, והיות והרעב מציק להם, ע״כ רוקד אתם ומשמחם בשירי אמונה ובטחון, שמא מתוכם ישקיטו את רעבונם.

ונתקיים בו באותו חסיד ואם אתה עושה כן – ״אשריך וטוב לך״… בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך; הנה כי כן יבורך גבר ירא ה׳ ״ כי לא התאונן על דחקותו ״ומתורתך תלמדנו – להשקיט לו מימי רע״ ותחת שיתעצב בלבו ממצבו, התחכם ליישב רוחו במדות אמונה ובטחון

ועל אלה אמרו: אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא!

ולוואי ונזכה גם אנחנו…

☆ ☆ ☆

בשולי הדברים נוסיף: משנה זו, הינה ה"המלצה" ללומד התורה, היגע ועוסק בלימודו. מצד שני, על האחרים מוטלת החובה לתמוך בו ולעזרו ולסייעו, ולא לומר "לא אעזור לו, שכן כך צריך להיות: שיחיה חיי צער…"

מספרים על רבי מאיר שפירא מלובלין, מייסד ישיבת חכמי לובלין, שבאחת מנסיעותיו לגיוס כספים להחזקת הישיבה, כשתיאר לעשיר אחד את הנוחות שבישיבה (זו היתה הישיבה הראשונה עם פנימיה ומטבח שהכין ארוחות לבחורי הישיבה. עד אז נהוג היה שבני הישיבה אוכלים – או שלא… – אצל בני העיר, וישנים מי פה ומי שם, כל אחד כפי יכולתו הכלכלית), אמר לו העשיר "מדוע כך, והלוא כתוב פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן?!" השיב לו רבי מאיר בשנינות: "ראה בהמשך המשנה "אם אתה עושה כן"… היינו: הם מתפקידם לעמול ולהתייגע בלימוד התורה ולהסתפק ב"חיי צער", ואתה תפקידך לסייע להם ולרומם אותם ולתמוך בידם. אם אתה תדאג לזה שהם יחיו חיי צער, הרי שאין קיום לתורה…)

פורסם בירחון מבועי הנחל, ומתפרסם כאן בהוספות ושינוים)