אריה של אש

ט׳ באייר תשע״ט

אבל גם בתוך החושך הזה – יש עוד מאמינים. מאמינים בטובו ובחסדו. חשים בידו המכוונת. מצפים לגאולת עמו. והם נושאים עיניהם לאור שישוב וימלא את כל החללים, יחזור ויבהיר את המבוכות כולן.

סיפר לי חבר חלום.

בחלומו הוא בונה דגם עץ של בית-המקדש. כאשר הוא מסיים הוא רוצה לשים על המזבח אריה, (כפי שמספרים חז"ל שבזמן שהיו ישראל עושים רצונו של מקום – אריה של אש רבוץ על גבי המזבח). לשם כך הוא נכנס לחנות צעצועים ושואל את המוכר אם יש לו אריה צעצוע. המוכר מחפש ומשיב: לא – אין לי שום אריה.

אזי מתחלפת התמונה בחלום והוא צופה במסך ענק. המסך שחור כולו, ורק שלושה כתמים לבנים יש בו שהולכים ומיטשטשים, הולכים ונמוגים. מול המסך, על גבי שלושה כסאות מנהלים שחורים ומפוארים יושבות שלושה דמויות, אותן הוא רואה רק מגבן. ליבו אומר לו שאלו הם שלושה ארכי-שדים, מראשי כוחות הרע והטומאה. שואל האחד את חברו: "נו, מה אתה אומר? מה יהיה עם עם ישראל?" עונה השני בטון של מי שסיים את יום עבודתו בהצלחה: "אתה רואה על המסך. זה הסוף!" מתערב השלישי בשיחתם ושואל בחשש מה: "תגידו, מה עם ההוא שם שבונה את בית המקדש?" אולם הם לועגים לשאלתו: "מה, אתה לא רואה שהוא רק משחק, אין זה כי אם דגם עץ ותו לא. דבר שאין בו ממש".

 

שוב מתחלפת התמונה. גיבור החלום נמצא עדיין בחנות הצעצועים והוא מפציר שוב במוכר: "אנא, נסה לחפש לי בכל זאת אריה". המוכר מקפיד עליו "כבר אמרתי לך שאין לי אריה. אם אתה רוצה יש קיפוד, ג'ירפה, חיות אחרות, לא אריה". אבל הקונה מתעקש ובסופו של דבר חוזר אליו בעל החנות עם דבר מה בידו, "תראה, זה מה שיש". הוא אוחז באריה בד ישן ומעוך, חסר צורה והדר. "טוב, תביא לי את זה", משיב האיש בשיחה. הוא לוקח את הצעצוע העלוב, ומניח אותו על גבי המזבח.

לפתע, משתנה התמונה כולה. המשחק הופך למציאות. בית המקדש. בית המקדש ממש. כוהנים בעבודתם, לויים בשירתם. האריה, אריה של אש, והענן הולך ומיתמר אל שמי השמים.

עכשיו חוזרת שוב התמונה אל המסך הגדול. הכסאות ריקים. ריקים כאילו לא ישב שם איש מעולם. הכתמים הלבנים על המסך מתבהרים והולכים, מתפשטים ומסלקים את החושך, ופסוק מופיע על גבי המסך לאמר: "יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו".

 

חלום מרגש זה מדגים לדעתי בצורה נפלאה את מצבו של עם ישראל. מעל פני השטח נראה חלילה כאילו הכל אבוד, כאילו אין טעם להילחם עוד. אך האמת היא שאכן "חושך יכסה ארץ וערפל לאומים", אבל "כבוד ה' – עליך זרח"!

דווקא מעשינו הפעוטים לכאורה, רצונותינו החלושים, מצוותינו חסרות ההדר והעומק, תפילותינו דלות הכוונה – דווקא הם שיבנו בסופו של דבר את משכן ה'.

"כי כל תפילה ותפילה שכל אחד מתפלל הוא בחינת איבר מהשכינה (התגלות האלוקות בעולם) שהם איברי המשכן… וכל התפילות – הצדיקים שבכל דור ודור הם מעלים אותם ומקימים אותם ובונין קומתה של השכינה מעט מעט, עד שישתלם שיעור קומה, אז יבוא משיח וישלים אותה, ויקים אותה בשלמות" (ליקוטי מוהר"ן תורה ב' סעיף ו').

מ"צעצועינו" הדלים לכאורה – יווצר אריה הרובץ על מזבח ה'. תפילתינו יהיו בידו של משיח לחרב אש, למגר את הרע ואת נושאיו, לעולמים.

"כי עיקר כלי זינו של משיח הוא התפילה, ומשם עיקר חיותו, וכל מלחמתו שיעשה, וכל הכבישות שיכבוש- הכל משם" (ליקוטי מוהר"ן תורה ב' סעיף א').

* * *

…בכל דור נדרשה עבודה מיוחדת כדי להשלים ולתקן מה שהוטל על נשמות אותו הדור לתקן.

על דורנו, דור עקבתא דמשיחא, מוטל להשתלם דווקא במידת האמונה.

כך מצאנו בדברי חז"ל (מסכת מכות כ"ד) שבכל דור עמדו צדיקים והורו מהי עיקר עבודתו, ולבסוף חתמו דבריהם: "בא חבקוק והעמידן על אחת – "צדיק באמונתו יחיה".

* * *

היו דורות, שהפליגו בים התורה ודלו משם אוצרות ללא קץ. היו דורות שהשתלמו בתיקון המידות. אבל טרם היה עוד דור כשלנו, בו "החושך יכסה ארץ", בו גברה כל כך ההסתרה. אין מלך ואין מקדש. אין חוזה ואין נביא. לא גילוי שכינה ולא רוח הקודש. חכמי הדור מתמעטים והולכים, וצרות רבות בגוף ובנפש מתרגשות ובאות, שוטפות והולכות.

אלו הם פניו של החלל הפנוי ביותר: היכן ה' והיכן רחמיו? היכן ידו המכוונת והיכן מעלת עמו?

* * *

אבל גם בתוך החושך הזה – יש עוד מאמינים. מאמינים בטובו ובחסדו. חשים בידו המכוונת. מצפים לגאולת עמו. והם נושאים עיניהם לאור שישוב וימלא את כל החללים, יחזור ויבהיר את המבוכות כולן.

"הייתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות", מספר יחזקאל הנביא (פרק ל"ז פסוקים א'-י"א), "והעבירני עליהם סביב סביב והנה רבות מאוד על פני הבקעה והנה יבשות מאוד. ויאמר אלי: בן אדם, התחיינה העצמות האלה? ואומר: ה' אלוקים, אתה ידעת".

אפילו יחזקאל מתקשה להאמין בחיות מחודשת לעצמות כה יבשות, אבל ה' מצוהו, והפלא מתרחש לנגד עיניו.

…"והנבאתי כאשר ציוני ותבוא בהם הרוח ויחיו, ויעמדו על רגליהם חייל גדול מאוד".

מחזה זה לא היה מיועד לעיניו של יחזקאל בלבד, כי אם לנו כולנו. וכבר ביאר ה' לנביאו פשר הדבר:

"ויאמר אלי: בן אדם, העצמות האלה כל בית ישראל המה, הנה אומרים: יבשו עצמותינו ואבדה תקוותינו, נגזרנו לנו".

מבאר רש"י: "העצמות האלה כל בית ישראל המה – רמז ודוגמא לכל בית ישראל בגלותם המה, שהרי הם אומרים: יבשו עצמותינו בצרות, אבדה תקוותינו ומה נוחיל לתשועה עוד?…

וביאר המלבי"ם: "יבשו – לא נשאר להם מלך ושרים, לא גבורה והתעוררות חייל, עד שהם בתכלית היאוש".

* * *

בתוך המוות המרחף מסביב, מאיים על כל גוף ונפש, בתוך היובש המחלחל בעצמות ומסלק חיות מן הלב – יש מאמינים. "התחיינה העצמות האלה"? שואל ה', ועונים מאמיניו, ומעידה מציאותם: "כן. תחיינה". נגד כל הסברות המציאותיות, נגד כל הערכות המצב הריאליות, מול עולם ומלואו של חמרנות שוטפת ומכלה, של מידות רעות ונפסדות – אנחנו מאמינים.

התחיינה המחשבות הטהורות ורגשות הקדושה? כן. גם אם נרמסו עד עפר, הן עתידות להתקומם ולמרוד ברע. להשליך הלאה את המוות ואת נושאיו, ולהוליד חיים. חיים חדשים, חיים אמיתיים, חיים מלאים ומאירים, מול ונגד כל התחזיות הקודרות. חיים לכל אחד ואחד מאיתנו בפרט, יהיה מי שיהיה, עבר מה שעבר, וחיים לכולנו ביחד.

"העצמות האלה – כל בית ישראל המה".

* * *

גילוי אמונתנו זו בחיים חדשים, בגאולה, בישועה, על ידי תפילה והתבודדות. "כי תפילה למעלה מהטבע. כי הטבע מחייב כך והתפילה משנה הטבע, וזה דבר נס, ולזה צריך אמונה, שיאמין שיש (אלוקים) מחדש, ובידו לחדש דבר כרצונו (גם נגד הטבע, שהרי הוא בראו והוא מנהיגו)" (ליקוטי מוהר"ן תורה ז' סעיף א').

גם אם המסך שחור כעת, אין זו אלא אחיזת עיניים. לוחמיו של משיח מתרבים והולכים, אבני התפילה מצטברות והיכל קדוש נבנה מהן. לא רחוק היום.

מאמינים – אחזו בנשק, שאו תפילה!
יש מנהיג לעולם, והוא לבדו השולט בקורותיו.
סוף הרע לחלוף ולהימוג כענן קיץ.
"יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו"!

גולשים צפו גם ב:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support