הם עלו עליו, האנשים שלטשו עיניים זו תקופה ארוכה על עסקיו. את עבודתם ביצעו ביסודיות ובשקט. אספו חומר מפליל, צברו ראיות, ויצרו תיק מעורר חלחלה.

אי אפשר לומר שהוא לא ידע על כך מאומה. חברים טובים, מבינים, עוררו את תשומת ליבו. אמרו שהתנהלותו מעוררת הדים, שאלו שמקנאים בו מן הסתם יחפשו בכל דרך להפיל אותו. לעת עתה, אמרו הידידים, תתנהל 'על אש נמוכה'. ככה זה, לפעמים מוכרחים להצטמצם, להמתין למועד בטוח יותר. הוא לא הבין. איך יתכן לדומם מנוע בעיצומה של הצלחה. לבלום פעלתנות כה מניבה?!

זו היתה טעות.

אולי כעת, כשאין ברירה, הוא ינסה ליישם את ההמלצות, ינסה לנהוג בזהירות, עד יעבור זעם.

* * *

לפעמים מוכרחים להישאר בבית.

למשל, ביום סגריר, כשמזג האוויר סוער, רוחות עזות וממטרים מאיימים להקפיא את העצמות. בימים שכאלו, מי שעיניו בראשו, נשאר בפנים, משתדל להימצא בחוץ כמה שפחות, ולנצל את קורת הגג המגוננת כמה שיותר. במקומות שונים בעולם, נאלצים התושבים להצטמצם בגבולות הבית חודשים ארוכים. החורף קר וסוער, מי שבריאותו חביבה עליו, נשאר בפנים. את המרחבים הוא ינצל באביב או בקיץ.

לא כל כך קשה להעתיק את ההבנה הזו גם למצבנו הרוחני. האמונה הטהורה היא הנכס היקר והעדין ביותר שיש לנו. ואם בחוץ משתוללות רוחות עזות המאיימות על שלומה של האמונה, מקומנו לעת עתה בפנים. באופן שכזה שמר כלל ישראל לדורותיו ולגלויותיו על הגחלת הלוחשת, בבחינת "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם". כשרוחות זרות של כפירות ואפיקורסות, הבלי העולם ופיתויי היצר הסעירו את העולם שבחוץ, יהודים טובים התחבאו בפנים. שמרו על צאצאיהם חדר לפנים מחדר. גוננו על אמונתם תחת קורת גג של תורה ויראה, אמונה וקדושה. והם שרדו.

יהודי בפינת החמד שלו, על הסטנדר, עם החברותא, בבית המדרש ובביתו השמור. יכול לנהל את אורחות חייו בחמימות ומתיקות, גם אם על החלונות מתדפקים ממטרים עזים, ובחוץ מנשבות רוחות. מי שיודע להסתתר, חי ומתקיים בכל מצב, וכשוך הסערה, כשהגלים חולפים, יוצאים החוצה ופורחים באין מפריע.

נח אחד ותיבה אחת

ההתנהלות הזו מלווה את העולם מאז החלו סדרי בראשית. הבריאה ניצבת בכל רגע על נסים וחסדים עצומים. אולם, מיד אחרי ימי הבראשית, החלו בני האדם לקלקל. עשרה דורות הכעיסו לפניו יתברך, השחיתו את דרכם והביאו במו ידם מבול של סערה ואנדרלמוסיה בעולם. פרשת השבוע מספרת לנו איך עולם עלול להיחרב. היא גם מספרת לנו, איך האדם הקטן יכול להינצל ולשרוד בתוך החורבן.

וישנה דרך הצלה אחת, תיבה.

בעין הסערה של קלקול והשחתה, מספרת לנו התורה "ונח מצא חן בעיני השם". כך זה, העולם מתקיים על פינה אחת של מציאת חן. מכל בני העולם, יש לו לבורא עולם אך ורק את נח. ובתוך הסערה והמבול, שט על פני המים רק מקום אחד של שלום ותקווה: התיבה. אל הפינה האחת הזו, התיבה השמורה, חייב כל מי שחייו יקרים לו, להימלט, להסתתר, ולהיכלל בה לגמרי. כשוך הסערה יוכל לצאת החוצה, ולמצוא עולם נקי. (*ראה הערה)

"השם למבול ישב". בראשית הראה לנו השי"ת את האופן בו יתקיים העולם והאדם בכל מצב, גם בעתות סער ומבול. המפלט יהיה תמיד באמצעות אותה תיבה של נח איש צדיק ותמים. הצדיקים הקדושים עוסקים בבניית תיבת הצלה, מלאה דעת ואור של אמונה. תיבה שמורה ומגוננת עבור כל נפש המבקשת מפלט מסערת רוחות הכפירה והבלבול, הפחד והאימה שבחוץ. בתיבה הזו יכול כל אדם למצוא מחסה, להיבלע בתוכה, להיכלל בתוך הדעת המאירה הזו, ולהינצל.

אך לשם כך חייבים להתפקח. מי שמסתובב בחוצות העולם וסבור שהארץ שטופת השמש איננה מאיימת ואין סיבה לוותר על מרחבי החוץ, מן הסתם אינו ער דיו למציאות. אנשים מתיזים דעות צוננות של טשטוש ובלבול, דיבורים מיותרים, ליצנות וחיצי לעג שנונים. הפחדים והדאגות נוגסים בנפש, חותכים בבשר החי. הסביבה הזו מסוכנת לבריאות הרוחנית שלנו. חייבים לנקוט בצעדים מתאימים.

לשם כך, תיכף בתחילת השנה הוכנסנו אל התיבה. בילינו חודש של חגים קדושים ומוארים. התיבה הזו שמשה לנו מסתור בטרם נצא החוצה אל העולם החדש ואל השנה המתחדשת.

התיבה ממתינה לך

גם היום, ותמיד, ממתינה לנו התיבה. ספרי הצדיקים, התורות של רבינו הקדוש, העצות והדעת השופעים בדברי מוהרנ"ת, זוהי תיבה. הצדיקים הקימו תיבה של קדושה במיוחד עבורנו. אינך מוכרח להמשיך להיטלטל בסערות הזמן ובשגיונות התקופה. בין כתלי התיבה מתנהלים חיים מזן אחר לגמרי. שם שולטת הדעת, האור, הבהירות. משם רואים הכל אחרת. אין נפילות, אין ייאוש. בכל יום ובכל רגע יש הזדמנות חדשה לעבוד את השם, הנך מלא בנקודות של טוב, ואין מקום למחשבות יתרות ובלבולים.

אדם בסערות חייו, אמור להתרגל לזהות את הסער ולהתגונן מפניו מבעוד מועד. הוא לומד להכיר בעצבות והדכדוך רוח פרצים המבקשת להסיט את דרכו אל מימי המבול, ומיד, עוד בטרם ייסחף, משקיע את עצמו, יחד עם מצבי רוחו המתנודדים, בדף של גמרא, משנה אחת, דיבור מאיר של אמונה. התיבות הקדושות של התורה, פותחות שער בפני כל מבקש מפלט. כנס פנימה, שאב משם חיות, מתיקות ונועם.

זה מה שמבקשת הפרשה לספר לנו: דעו לכם שלא מוכרחים לבלות את החיים בסערת מבול תמידית, של לשון הרע וליצנות, עצבות, דאגות ומחשבות גועשות. הצדיקים הכינו תיבה, כנסו פנימה. הימלטו לשם מהר. וגם כשנצא החוצה, נדע איך לחיות, לצמוח, ולגדל דורות ישרים.

* אין בכך משום לומר כי על האדם להתעלם מסביבתו או ממצבה. ההיפך המוחלט: הזוהר הקדוש אומר שבורא עולם קרא לנוח "רעיא שטיא" משום שהוא אל התפלל על בני דורו, ורבינו הקדוש הזהיר שחובת האדם היא "להיות אילן עושה פרי" ולהאיר את דעת ה' יתברך בעולם, עד "שתמלא תבל דעה".