"וכן מצינו אצל יצחק: ויצא יצחק לשוח בשדה, ודרשו חכמינו זכרונם לברכה, שתיקן תפילת מנחה. ואמרו שם במדרש רבה (ס' ט"ו): "צפתה רבקה שידו שטוחה בתפלה, אמרה: ודאי אדם גדול הוא".

פרישת כפיים בתפילה, מלבד עניינה המחשבתי, היא לכאורה גם חיוב גמור מדין. עד כדי כך שבעל "צידה לדרך" בפרשת שופטים מתקשה ביותר מדוע אין אנו נוהגים כך למעשה. רבי אברהם בן הרמב"ם כותב בתשובה שגם לדעת אביו, בברכות האמצעיות של הבקשות, יש לפרוש את הכפיים. גם בשו"ת באר שבע התקשה בשאלה זו המחבר, ויישב בדוחק את מנהג העולם. ספרדים אכן נוהגים לפרוש את כפיהם בפסוק "פותח את ידיך", משום שהוא הבקשה העיקרית. כן מצינו באברהם: "הרימותי ידי אל ה'", ותרגומו – ארימית ידי בצלו [הרמתי את ידי מתוך תפילה]. אצל דוד המלך נאמר: "עיני דאבה מני עוני, קראתיך ה' בכל יום, שטחתי אליך כפי" (תהלים פח). ואף אצל שלמה המלך: "ויהי ככלות שלמה להתפלל, וכפיו פרושות השמים(מ"א ח' – כ"ד). לא נשכח שגם רבי נחמן מזהיר בספר המידות (ערך תפילה) להתפלל עם כפים פרושות. רואים אנחנו כאן שפרישת כפים מעידה גם על גדלות האדם.

מה עניינה של פרישת הכפיים?

בעל ספר החינוך (מצוה תכה) מבאר את מאמר חז"ל: "הקב"ה מתאווה לתפילתם של ישראל"(ילק"ש תהלים תתעד) – רצון ה' הוא להיטיב לנבראים, ולכן הוא מתאווה לתפילתם של ישראל. כלומר – הקב"ה רוצה להיטיב בצורה מסוימת. הטוב מגיע בצורה של תפילה – ההטבה של הקב"ה מתגלה מתוך הרגשת חיסרון ודרישת שלמות ממנו. טוב שבא מאת ה' אחרי הכרה שאנחנו חסרים והיתלות גמורה בו יתברך, הוא טוב שמתגלה בצורה שונה. טוב זה הוא טוב שבונה אותנו, ולא טוב שמצטרף אל מהותינו. טוב שכזה הוא בעצם מחדיר בנו את ההכרה ש"הא-ל ישועתנו סלה". הקב"ה הוא הישועה שלנו – הוא המקיים אותנו (ישועה מגזירת יש). טוב שמצטרף למהות שלנו יכול להביא למצב של "וישמן ישורון ויבעט", חס ושלום.

מהי באמת הצורה בה באמת אפשר להגיע לבחינה הזאת בה "הא-ל ישועתנו"? איך אפשר להרגיש שהקב"ה הוא בעצם זה שמקיים אותנו אחרי שאנחנו מכירים שאנחנו חסרים בצורה מהותית, עד שהתפילה בכללותה היא דבר טבעי? רבינו בחיי כותב שתפילות היתום והאלמנה שנענות תמיד, אינן מתוך רחמים עקב מצבם הקשה. הוא כותב, שרק בגלל שאין להם על מי להישען, ואין אחד שיעמוד לעזרתם, ממילא הקריאה לקב"ה היא אמיתית ומכל הלב, ובכך "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" (תהלים קמה). צריך לקרוא לקב"ה בצורה כזאת שהקריאה היא "באמת" – אנחנו מרגישים כמה אנחנו חסרים, וכמה אנחנו צריכים את הקב"ה בעצם חיותינו.

* * *

הרש"ר הירש (שמות ט, כט) מבאר שיד קמוצה לפחות אוחזת במשהו. אם מתפללים בידים קמוצות, אמת שאנחנו קוראים לקב"ה, אבל עדין לא השכלנו עד כמה אנחנו באמת צריכים לקרוא אליו מכל הלב. אנחנו לא כמו היתום והאלמנה שיודעים שאין להם כלום, מלבד הקב"ה. בידינו אנחנו שומרים נקודת משען, למקרה ש…

אם פורשים כפים למעלה, הרי זה מראה כמה אנחנו חסרי ישע – חסרים במהות. מנקודה זאת מתבצעת קריאה אמיתית – ומאחר וזו הגדרת התפילה, לקרוא לקב"ה ולהשען רק עליו, גם משה רבינו קורא לתפילה "אפרוש את כפי" – שזה בעצם כל עבודת הלב שבתפילה.

פרישת הכפים איננה חיוב שעלינו לממש, אלא היא הקיום הפשוט ביותר של התפילה. פרישת כפים אינה דין בתפילה – אלא היא התפילה עצמה, כמו שמשה רבינו אומר: "אפרוש את כפי", בהתייחסו לתפילה.

כך גם רבקה, בראותה את יצחק אבינו, וכפיו פרושות בתפילה, מייד הכירה שאדם גדול הוא. מדוע? משום שאדם שנשען בצורה כה מוחלטת על אלוקיו, אי אפשר שלא יהיה גדול. מי שפורש את כפיו בעצם אומר שאין לו כלום – ובדיוק בנקודה שהוא מכיר שאין לו כלום, דווקא שם יבוא כל הטוב. אין מעצור לטוב שיגיע מתוך הכרה זו, שהרי הקב"ה רק רוצה להיטיב כל הזמן – "טוב ה' לכל" (תהלים קמה). רק נראה את מעשי אבותינו, ונלך בעקבי ענקי האומה. רבקה ידעה שצורת בנין האדם האמיתית תיתכן רק בצורה כזאת. אי אפשר שלא יהיה האדם גדול, אם שם חלקו בה'. כי באמת, כמה קטן הוא האדם, כשמציאותו הבודדת היא כל מה שיש לו. ומה גדול הוא האדם, שמציאות אין סופית היא חלקו. וכבר אמר הסבא מקלם, ר' שמחה זיסל זיו זצ"ל: "ואיש לפי מהללו, מהללו – תפילתו". האדם נמדד לפי תפילתו. התפילה לבדה היא המפתח לכל טוב.

נזכור שרעיון זה ניתן ליישום בכל תפילה. גם אם קשה לפרוש כפים כל התפילה, אפשר עדיין לישא כפים בבקשות היותר קרובות אל ליבנו.