התורה שונה לחלוטין מאיך שהיא מצטיירת בדמיונינו. כי בפשטות נדמה כאילו יש שיעור וגבול עד היכן אפשר לעלות, וגם להיפך, יש שיעור לירידות ונפילות אשר משם אפשר לשוב עדיין לה', ומשום כך בזמנים של נפילות גדולות קשה לנו להתחזק ולהתעלות מתוכם, כי נדמה לנו שחרגנו מגבולות התשובה.

אבל, אם נתבונן בכמה ממצוות התורה נראה, שדווקא בירידות קשות, שלכאורה באמת לא שייך לשוב מהם, או בזמנים של כבידות הנפש שלא שייך לקום ולעשות כלום, אם בכל זאת נתעורר לעשות שם דווקא איזה משהו קטן, אז מתעוררים מאוד הרחמים של השי"ת, ואותו מעשה קטן עולה ומתקבל לרצון למעלה בתכלית האהבה.

כפיש היה ביציאת מצרים, שאז היו ישראל במ"ט שערי טומאה, ובמצב כזה בוודאי היינו חושבים לומר שלא שייך לצאת משם, אך כאשר עלתה שוועתם למעלה, התעוררו רחמי השי"ת וקרבנו לתכלית המעלה.

וזהו לימוד נפלא ונורא: לדעת שיש הנהגה אחרת שאי אפשר לנו להבין.

שים לב! כל הנפילות וחלישות הדעת הם רק מחמת שרוצים להבין את הנהגת ה', ומשם נובעות הכבידות, מחשבות היאוש והקרירות מעבודת התשובה.

וראה זה פלא: בטומאת צרעת, אשר מוציאים את המצורע מחוץ למחנה, ישנו דין מעניין, שאם הבהרת כגריס, אזי הוא טמא, אך אם פרחה בכולו, הרי הוא טהור. והוא דין מופלא, שקרח נפל מחמתו לחלוק על משה, כי לא היה יכול להבין בשכלו איך שייך להתעלות ממקום טמא כזה, שפרחה הבהרת בכולו.

וכך יש גם בעבודת ה', ישנם זמנים שהיצר הרע בולע את האדם לגמרי, עד כי הוא כל כך רחוק שנדמה שאין לו שום דרך להתחיל לצאת מהסבך. ובפרט שבנוסף לזה מתגבר גם סבל גשמי, פרנסה ושאר צרכי ביתו וכו' שבמצב כזה הוא סוגר מעצמו כל פתח של תשובה להשי"ת. וכל כך רק משום שאינו מבין, שדווקא מחמת ש'פשטה הצרעת' לגמרי על כל כולו, דווקא בגלל זה, אם רק יעשה משהו קטן, כי אז יעורר עליו רחמים גדולים לגאלו לתכלית העלייה.

קח לך יסוד זה בכל דרכי היהדות, ובכל עניין ועניין, כשתעמוד ותהרהר האם שייך לשנות מצב זה. כי צריך שתבין, שאי אפשר ללכת עם המוח שלנו שמבין כל דבר כפי פשוטו. אסור להסתכל על מה שעובר עלינו בכלל. כי מה שנעשה עם כל אחד הוא ממש לא כפשוטו. צריך תמיד להסתכל בכל הכוחות רק על דבר אחד: איך אפשר עכשיו להתחיל לעשות משהו בשביל שיהיה התחלה חדשה, רק זה צריך לחשוב, כי אולי התחלה זו היא תהיה הפתח והשער לכל הקדושות. אין אנו יודעים כלל אימתי תבוא רוח הטהרה, אולי דווקא כאשר הצרעת מתפשטת לגמרי.

וכך רואים אנו גם במצוות שילוח הקן, כאשר אנו באים להציל את הנפשות והאפרוחים החלושים, אסור לנו ללכת עם השכל הפשוט שחושב רק בלבולים וחלישות הדעת, לומר, נפשות אלו אפשר לקחת, אך נפשות אלו אין להם תקווה אולי נשאיר אותם בקן. או, ביום פלוני אפשר ושייך לחטוף קדושה, אך היום הזה כבר אי אפשר. לכן התורה מצווה, לשלח את השכל הנקרא "אם הבנים", ולקחת את כל האפרוחים, תעשה מה שאפשר, ואז תזכה לגאולה השלמה.