פורים – אף על פי כן!

"משנכנס אדר מרבים בשמחה", אומרת הגמרא (תענית כט ע"א), וכן הביאו להלכה המגן אברהם והקיצור שולחן ערוך. שמחת הפורים מתפשטת על פני החודש כולו, דבר ייחודי שלא מצאנו במועדות אחרים. הדבר נרמז גם בלשון המגילה: "החודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה" (אסתר, ט, ד): החודש התהפך, לא רק הימים. ננסה בעזרת ה' לראות מעט על שמחת הפורים, ולנסות ליישם זאת בחודש זה ולהמשיך להרבות בכל השנה.

הגמרא מתארת יותר את עניינו של חודש זה: "כיון שנפל פור בחדש אדר, שמח [המן] שמחה גדולה, אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה" (מגילה יג ע"ב). המן ראה בחודש הזה את הזמן המסוגל ביותר לפורענות על עם ישראל. מיתתו של משה רבינו קשורה בחטאים של עם ישראל, "ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי" (ואתחנן). במדרש מובא שבכל חודש היתה זכות לעם ישראל, ובחודש אדר לא נמצאה זכות. המן טוען כנגד עם ישראל שהוא עם ש"ישן מן המצוות" (מגילה שם). כל הכוח שמניע את המן הוא הריחוק של עם ישראל מה', וכל הכישלונות והחטאים שלו. דבר אחד הוא לא ידע, מוסיפה הגמרא: "ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד". זה נראה שעם ישראל מאבד את משה רבינו בחודש זה, אבל באמת, בדיוק בחודש זה הוא גם קיבל אותו.

דבר גדול אנו לומדים מפורים. כל הכישלונות והבעיות יכולים להיות חלק מגילוי אחד גדול. כשמסתכלים עליהם באור הנכון ובמכלול השלם, ולא רק עליהם ספציפית, הם הופכים לחלק מהתפאורה המאירה והשמחה. גם אם עם ישראל איבד את משה רבינו בחודש אדר, אף על פי כן, היה לו אותו. הוא זכה לקבל תורה ממנו, ונשאר לו ממנו משהו לנצח. המשמעות של זה היא לא רק שלמרות שיש כישלון בצד אחד, יש גם הצלחה בצד השני. היא הרבה יותר עמוקה: משה רבינו נולד ונפטר באותו זמן, כדי להראות שיחד עם מה שיביא לפטירתו, הוא עדיין נולד. לא סתירה שגורמת לקזז משני הצדדים: הכישלון הוא לא כזה גדול, העלייה לא כזאת גדולה, אלא הבנה אמיתית שעם כל זה, יחד עם כל השפל והירידות, זה עדיין יהיה שם. זה מוכרח להיות שם. באותו החודש נפטר, אבל באותו החודש נולד. בדרך כזאת, הירידה והשפל מגלים את עומק המושג. הם התפאורה לגילוי מעלת של עם ישראל.

כן הוא גם לגבי ההצלה של כלל ישראל. באותו חודש שמנסים לאבד אותם, הם בסופו של דבר מתגברים על שונאיהם. זה לא היה חייב להיות באותו הזמן: הגזירה יכלה להתבטל בזמן אחר בלי שום קשר, והשמחה הייתה מן הסתם מאוד גדולה על נס ההצלה. אבל כשזה קורה בדיוק באותו זמן, עם ישראל מבין אחרת את התמונה: זה לא למרות. כמעט הושמדנו והנה התגברנו על שונאינו. באותו מקום בו עמדנו להיות מושמדים לנצח ח"ו, אנחנו עומדים היום ניצבים וקיימים. מה שניסה להראות את הצד בו אנחנו נמוכים וירודים, בסופו של דבר הראה את ההפך: לא רק הצלה, אלא התגברות ושליטה על השונאים.

זאת השמחה השלמה ביותר. לא שמחה רק בטוב לבדו כי אם שמחה שיוצאת מכל מקום אפשרי. היא מציצה מתוך כל כישלון, מתוך כל רגע סתמי, מתוך התסכולים. "כִּי יֵשׁ יָגוֹן וַאֲנָחָה שֶׁהֵם הַסִּטְרָא אָחֳרָא, שֶׁאֵינָם רוֹצִים לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה אֶל הַקְּדֻשָּׁה, וְעַל כֵּן הֵם בּוֹרְחִים מִן הַשִּׂמְחָה. עַל כֵּן צָרִיך לְהַכְרִיחַ אוֹתָם לְתוֹך הַקְּדֻשָּׁה, דְּהַיְנוּ הַשִּׂמְחָה, בְּעַל כָּרְחָם" (ליקוטי מוהר"ן ב, כג), וזאת "עִיקַר שְלֵמוּת הַשִּׂמְחָה". כשאני מסתכל בעצמי ורואה את כל הרע, וביחד עם זה את כל הטוב, אני מגלה דבר עמוק מאוד: מה כל היגון והעצב מגלים לי בחיים? את זה שאני תמיד אשאר קרוב לה'. שהרי, יחד עם כל הכישלונות האלו, אני עדיין דבוק בה', דבר שלא היה אמור להיות עם כל הקלקולים שלי. מהם אני רואה את המשמעות האמיתית של הקדושה שתהיה בי תמיד, למרות הכל, עדיין-עדיין.

אפשר להסתכל רק על הטוב לבדו ולשמוח בו. אבל השמחה האמיתית תתגלה כשאראה שזה יוצא מכל דבר בחיים: מכל כישלון אני רואה את אותו דבר – ואף על פי כן, למרות הכול, למרות כל הכישלונות, אני אשאר מאמין, אני אמשיך לרצות, אני אמשיך להתפלל ולקוות. זהו הגילוי שאנחנו מוציאים מכל היגון, ובכך הם הופכים להיות מרכבה אל הקדושה, ומגלים עוד נדבך של קדושה ושמחה בתוכנו.

"ונהפוך הוא". לא הייתה גזירה, התבטלה, וחזרנו למה שהיינו. הדבר הרע התהפך – הוא גילה את ההפך הגמור. שנזכה לשמוח בזה באמת, ולקלוט את המשמעות המלאה של הדברים: כל הדברים הרעים שהיו לי בחיים לא הצליחו לעמעם את האש היסודית שבוערת בתוכי לה', והיא לעולם לא תיכבה. מכל זה אדע לשמוח יותר ויותר בקדושה שרק היום גיליתי עד כמה היא בתוכי באמת.

* * *

כי דייקא על ידי מה שהבעל דבר מכניס בלבו יגון ואנחה ומרה שחורה, על ידי זה דייקא יהיה שמח מאד, כי יאמר בלבו אף על פי שאני רחוק כל כך מהשם יתברך, אף על פי כן אני מזרע ישראל, ולא עשני גוי, ואני זוכה בכל יום לקיים כמה מצוות ציצית ותפילין וכמה ברכות ודיבורים קדושים בתפילה ובתורה שאני זוכה לומר בכל יום ויום, ואדרבא זהו עיקר שמחתי שמרוחק כמוני יזכה גם כן להניח תפילין בכל יום שהם כתרי דמלכא וכולי, וכיוצא בזה בשאר המצוות שכל ישראל מקיימין בכל יום. ומי שמתגבר את עצמו עד שבא לשמחה כזאת, עד שמהפך כל היגון לשמחה הוא דבר גדול מאוד, ורק זהו עיקר מצוות השמחה להיות שמח כל כך עד שיהפוך היגון ואנחה לשמחה, ומזה נעשה יחודים גדולים ושעשועים גדולים מאד מאד למלה למעלה בכל העולמות

(רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות פו"ר, ג)