עוד מעט יגיע המלך.

"וּפִתְאום יָבוא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְּשִׁים" (מלאכי פרק ג' פסוק א'), אִישׁ אֲשֶׁר בְּרוב חָכְמָתוֹ הָעֲצוּמָה וְהַנִּשְׂגָּבָה יַכְנִיס בְּלֵב כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לְבַל יָשִׁית אֶת לְבָבוֹ לְכָל הַמְּבוּכוֹת וְהַשְּׁאֵלוֹת וְהַלֵּצָנוּת, אֲשֶׁר הִתְגַּבֵּר בָּעוֹלָם כִּמְעַט עַד אֵין תַּכְלִית, אֲבָל יִתְגַּבֵּר וְיִתְחַזֵּק וְיִתְאַמֵּץ בִּתְפִלָּה וּצְעָקָה וּשְׁאָר הָעֵצוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, עַד שֶׁיֻּשְׁלַם רְצוֹנוֹ וְחֶפְצוֹ וְכַוָּנָתוֹ יִתְבָּרַךְ בִּבְרִיאַת עוֹלָמוֹ בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת שֶׁאֵין שְׁלֵמוּת אַחֲרָיו" ("כוכבי אור", פרק "אמת ואמונה" סעיף י"ז).

משיח בדרך, עדיין בלבוש נסתר. לפני ההכתרה הגדולה, לפני שאורו יתגלה לכולם, הוא מבקש לו אנשים. אנשי המלך.

גם דוד המלך, בטרם נודעה מלכותו, אסף לו אנשי חיל, "ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נושה וכל איש מר נפש ויהי עליהם לשר" (שמואל א' פרק כ"ב פסוקים א' ב').

מי הם האנשים אשר זכו לשרת את דוד המלך כבר בשחר מלכותו?

שבורי הלב, הרדופים מצער ומצוקה, בעלי החוב. קורות חייהם ומרירותם הסירו מעליהם את התדמית החיצונית, את החשבונאות של "איך אני נראה ומה חושבים עלי" ונותרה להם רק השאיפה לשרת את האמת, את הטוב, את המלך, גם אם הוא רדוף ומושפל כמותם, גם אם איש טרם הכיר במעלתו ואורו.

דוד המלך מגדיר את עצמו: "ואני – תפילה" (תהילים פרק ק"ט פסוק ד') וכמו דוד, גם הגיבור הראשי באחד בסיפורי מעשיות של רבינו "מעשה מבעל תפילה" – כולו תפילה. גיבור שמזכיר מאד את משיח. בן דוד.

רבינו מספר שם על הבעל תפילה שקיבץ לו אנשים ולימד אותם להתפלל. הוא לימד אותם לבכות ולצחוק, לשיר ולהלל, לשאוג ולשתוק, ללחוש תפילות אל ה', לבקש פניו תמיד.

אנשי הבעל תפילה רוצים קשר עם מי שברא אותם, הם לומדים לדבר עם אבא שבשמיים כמו עם חבר אוהב, שמשתתף בצער שלהם, שמח בשמחתם ומקשיב להם מכל הלב.

תפילות כאלה, רוויות בכנות גמורה ושברון לב, מצאנו בתפילות רבי יצחק ברייטער, מנהיגם של חסידי ברסלב בפולין, שנהרג בשואה, הי"ד.

"אָבִי בּוֹרֵא עוֹלָם, אֲנִי בָּא אֵלֶיךָ כָּעֵת. אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁזּוֹ עַצָתִי הָאַחֲרוֹנָה, לְסַפֵּר לְךָ שֶׁאֵין לִי שׁוּם עֵצָה כְּנֶגֶד עַזּוּת הַגּוּף וְהַיֵּצֶר. אֵין לִי כְּבָר כֹּחַ וּמֹחַ לִסְבֹּל. אֵינִי יוֹדֵעַ מַה לַּעֲשׂוֹת. אֵין לִי שׁוּם עֵצָה וְשׁוּם כֹּחַ לַעֲמֹד כְּנֶגְדוֹ, כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ אֲבוֹתֵינוּ בְּכָל דּוֹר וְדוֹר לִלְחֹם מִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר, לְהָסִיר הָעֵינַיִם מִלְּהַבִּיט עַל הַתַּאֲווֹת הַמְּדֻמּוֹת, הַמְּעֻפָּשׁוֹת, וְעַל הַסִּרְחוֹנוֹת הַמְּחֻפָּשִׂים שֶׁל הַבַּעַל דָבָר, הַמַּרְתִּיחַ אֶת דָּמִי לָרוּץ אַחֲרָיו בְּכָל עֵת.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, ה' אָדוֹן הַבְּרוּאִים, כְּמוֹ שֶׁהַצַּדִּיקִים הוֹלְכִים כָּל יוֹם כַּמָּה מַיְלִים בְּרוּם הַמַּעֲלוֹת וְהַמַּדְרֵגוֹת, כָּךְ אֲנִי לְהֶפֶךְ מַמָּשׁ. אֲנִי גּוֹחֵן בְּכָל פַּעַם נָמוּךְ יוֹתֵר בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת. מֻתָּר לְךָ לְהַאֲמִין לִי, שֶׁהָיִיתִי כְּבָר מַפְסִיק לְגַמְרֵי לְדַבֵּר וְלִטְעון טְעָנוֹת, כְּשֶׁאֲנִי רוֹאֶה שֶׁאֵינִי יָכול בְּשׁוּם אופֶן לְהִנָּתֵק מֵהַבַּהֲמִיּוּת, מִתַּאֲוֹתַי המַסְרִיחוֹת, אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשֵּׂעָרה.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חוֹשֵׁב אַתָּה שֶׁכְּבָר נִפְטַרְתָּ מִמֶּנִּי? אֲנִי אַפְצִיר אֵלֶיךָ בַּדִּבּוּרִים וּבִּבְכִיוֹת. אֲנִי פֶּגַע קָשֶׁה. אֲנִי לֹא אָנִיחַ לְךָ. כָּל זְמַן שֶׁכֹּחַ הַצַּדִּיק יִדְפוק בִּי וִיעוֹרְרֵנִי, אֲנִי אֶקְרַע אֶת קִפּוּלֵי בְּגָדֶיךָ, אֲנִי אֲגַמְגֵּם כָּל מַה שֶּׁיָבוֹא לְתוֹךְ פִּי. ("שארית יצחק". תפילות)

הנה מישהו שמדבר בשפה שלנו. הוא לא מעמיד פנים שהכל בסדר. הוא לא מטייח ולא מעגל פינות. הוא נחשף בלי חכמות ושופך את הלב על מה שבאמת כואב לו. כמה הוא רחוק ממה שהוא צריך להיות, כמה קשה לו ומר לו ממה שעובר עליו, מצד אחד, וכמה הוא לא מתכוון להתייאש ולוותר למרות הכל, מצד שני.

גם רבי נתן לא מתבייש לומר הכל בפה מלא, איך לפעמים אי אפשר אפילו לצעוק, לא לדבר ולא לבטא שום מחשבה ורגש. הנה כך הוא מתאר את הרגשות הקשים האלה בספר הקדוש "ליקוטי תפילות" (מומלץ בחום להכיר את התפילות בספר הקדוש הזה, שעליו אמר רבי נתן: "ומי שיהיה רגיל בתפילות אלו באמת ובתמימות בוודאי יזכה לחיי עולם". הספר מחולק ללימוד יומי):

"הֲרֵי אָנוּ צוֹעֲקִים וְנֶאֱנָחִים לְפָנֶיךָ מֵעִמְקֵי הַגָּלוּת, מֵעִמְקֵי עֲמָקִים, כְּאִישׁ אֲשֶׁר עָבְרוּ בוֹ כָּל מִינֵי חִצִּים וּרְמָחִים וַחֲרָבוֹת, וְכֻלָּם תְּחוּבִים עֲדַיִן בְּגוּפוֹ. וּבְכָל אֵבֶר וְאֵבֶר תְּחוּבִים כַּמָּה אֲלָפִים וּרְבָבוֹת חִצִּים וּרְמָחִים וּקְשָׁתוֹת מְשׁוּחִים בְּכָל מִינֵי סַמִּים מָרִים וְאַרְסִיִּים קָשִׁים, וְכַמָּה חַיּוֹת רָעוֹת וּנְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים סוֹבְבִים אוֹתוֹ מִכָּל צַד, וְהוּא מֻסְגָּר בְּמַסְגֵּר עַל מַסְגֵּר, וְאַלְפֵי אֲלָפִים וּרְבָבוֹת שׁוֹמְרִים וְאוֹרְבִים עוֹמְדִים עָלָיו, וְשׁוֹמְרִים אֶת עֲקֵבוֹ, וְאֵינָם מַנִּיחִים אוֹתוֹ לְהָרִים ראשׁוֹ אֲפִלּוּ כְחוּט הַשַּׂעֲרָה, אֲפִלּוּ רֶגַע קַלָּה, וְסוֹתְמִין אֶת פִּיו וּמְעַרְבְּבִין אֶת דַּעְתּוֹ, וּמְעַקְּמִין אֶת לְבָבוֹ בְכָל עֵת וּבְכָל רֶגַע לְבַל יִצְעַק אֵלֶיךָ, וּלְבַל יִסְתַּכֵּל לְרַחֲמֶיךָ, וּלְבַל יְצַפֶּה לִישׁוּעָתֶךָ" ("ליקוטי תפילות" תפילה ל"א).

אני מרגיש כמו אבן. אני נעול וחתום. הפה שלי סתום. המוח שלי ריק. הלב שלי מרוסק ואני מרגיש שיורים עלי מכל הכיוונים.

רבי נתן אומר לי: תקשיב, גם אני מכיר את זה, כל הצדיקים עברו את זה, זה לא רק אתה. אתה לא אמור להבין או לפרש את המצב שלך או לפתור ולשנות אותו. אתה רק צריך לספר את מה שקורה לך למי שברא אותך! מה שעובר עליך זה לא במקרה. יש לזה סיבה ויש לזה תכלית. זה מתוכנן משמיים בשיא הדיוק. רק תספר את זה!

זה מה שה' רוצה לשמוע מאיתנו. דוד המלך צעק שהוא נשרף ממה שעובר עליו. רבי נתן שיווע לעזרה מתוך הגלים ששטפו אותו.

אם אצלם זה עובד ככה, בוודאי גם בשבילנו זאת הדרכה לפעול דווקא בצורה כזאת.

איך אני עושה את זה? כשאני מנסה לדבר עם השם לא יוצא לי כלום. רבי נחמן מלמד – כשכבר אין פה, צועקים מן הלב. צעקת האילם. עומדים מול השם, והפה סגור. אבל בלב צועקים. וגם זה דבר עצום.

"כְּשֶׁנִּתְקַלְקֵל וְנוֹפֵל הָאֱמוּנָה, עַד שֶׁאֵין מוֹעִיל אֲפִלּוּ קוֹל צְעָקָה, שֶׁהוּא קוֹל בְּלא דִּבּוּר, אֲזַי צְרִיכִין לִצְעוק מִן הַלֵּב לְבַד" (ליקוטי מוהר"ן ה' סעיף ב')

כך אנו מבקשים בתפילה הקדושה של "אנא בכוח": "שוועתנו קבל ושמע צעקתנו, יודע תעלומות", הווה אומר, אפילו אם אין אנו יכולים לצעוק ממש, אתה יודע את תעלומות ליבנו ואת צעקתנו הפנימית, קבל אותה כאילו צעקנו בפועל ממש.

אם רק לא נתייאש מלשרת את הטוב, עם כוח, בלי כוח, נצטרף גם אנחנו לאנשי המלך וצבאו. כל שבורי לב.

אנחנו דומים לכלים שבורים, שנראה שכבר לא טובים לשום דבר. מה אפשר לעשות עם בן אדם שבור? עם כל כך הרבה משברים בחיים, כל כך לא שלם, לא מתוקן? רבי נתן כותב בליקוטי תפילות שהשם יתברך אוהב להשתמש דווקא בכלים שבורים. הוא אוהב להוכיח שאין אדם, שבור ככל שיהיה, שלא יכול להתגלות כיהלום, כחידוש עצום, לשלמות שלא הייתה כדוגמתה. הוא אוהב להוכיח את הבלתי אפשרי. הוא הכל יכול!

"כִּי דַּרְכְּךָ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֵלִים נִשְׁבָּרִים וְאַתָּה עוֹשֶׂה גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת עַד אֵין חֵקֶר וְאֵין מִסְפָּר וְאַתָּה מְחַיֶּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים, וּבְכוחֲךָ הַגָּדוֹל אַתָּה מַעֲלֶה וּמְקַבֵּץ שִׁבְרֵי כֵּלִים נִשְׁבָּרִים, שִׁבְרֵי שְׁבָרִים, וְאַתָּה מְחַבֵּר וּמְתַקֵּן אוֹתָם בַּחֲסָדֶיךָ, וְאַתָּה מְחַדֵּשׁ אוֹתָם כְּבָרִאשׁוֹנָה בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּבְיֶתֶר עָז, וְאֵין שׁוּם נִצּוֹץ נֶאֱבָד וְנִדְחֶה מִמְּךָ, חָלִילָה, "כִּי בְּיָדְךָ כּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכּל" ("ליקוטי תפילות" תפילה י"ד)

מה שאנחנו מדברים עליו בעצם הוא אותה דרגה קדושה שנקראת "לב נשבר".

מה זה "לב נשבר"? הכי חשוב להדגיש שזה לא עצבות! אלא געגוע עמוק לטוב, לתיקון, לשלמות. רבי נחמן מסביר: (שיחות הר"ן מ"ב) "עַצְבוּת הוּא כְּמוֹ מִי שֶׁהוּא בְּכַעַס וּבְרוגֶז כְּמוֹ שֶׁמִּתְרַעֵם וּמִתְלוֹנֵן עָלָיו יִתְבָּרַךְ חַס וְשָׁלוֹם, עַל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ, אֲבָל לֵב נִשְׁבָּר הוּא כְּבֵן הַמִּתְחַטֵּא לִפְנֵי אָבִיו כְּתִינוֹק שֶׁקּוֹבֵל וּבוֹכֶה לִפְנֵי אָבִיו עַל שֶׁנִּתְרַחֵק מִמֶּנּוּ".

יש ילד שמבקש משהו מאביו. הוא לא בא בטענות, הוא לא כועס ומשתולל שלא נותנים לו את מה שרצה. הוא פשוט מתרפק על אביו ומתחנן שימלא את רצונו.

רבי נתן מעיד על עצמו שאם היה לצדיקים לב נשבר כמו שיש לו, אפילו שלוש מאות ועשר עולמות הגנוזים לכל צדיק לא היה די בהם להכיל את מעלתם.

אך אם לא נזהרים, געגוע יכול להפוך לעצבות, זעקת הלב יכולה להפוך ליאוש וזאת בוודאי לא הכוונה.

זוהי אזהרת רבינו (שיחות הר"ן מ"א): "לֵב נִשְׁבָּר יָקָר מְאד מְאד בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ וְהָיָה טוֹב שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לֵב נִשְׁבָּר כָּל הַיּוֹם, אַךְ אֲנָשִׁים כְּעֶרְכְּכֶם יְכוֹלִין לָבוֹא מִלֵּב נִשְׁבָּר לְעַצְבוּת, עַל כֵּן צְרִיכִין לְיַחֵד אֵיזֶה שָׁעָה בַּיּוֹם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לֵב נִשְׁבָּר דְּהַיְנוּ לְהִתְבּוֹדֵד וּלְשַׁבֵּר לִבּוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר, אֲבָל שְׁאָר כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ יִהְיֶה רַק בְּשִׂמְחָה".

אצלנו זה מסוכן ללכת עם לב נשבר יותר מידי. בלי לשים לב אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בתחום המסוכן של עצבות. לכן צריך להגביל את הלב השבור לזמן תחום ביום.

זהו כוחם של אנשי משיח, שצער תקוע בליבם מצד אחד וחדווה תקועה בליבם מצד שני. צער על הריחוק מהטוב שהיה ראוי לנו, וחדווה, מתוך האמונה שלבסוף בוודאי הכל יבוא על מקומו בשלום.

אם רק לא נתייאש, אין ספק שגם אנחנו נזכה לכל הטוב שבעולם.

"על ידי תפילה יכולין לבוא לכל! לכל טוב, לתורה ועבודה ולכל הקדושות ולכל העבודות ולכל הטובות שבכל העולמות" (ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קי"א).

עוד מעט יגיע המלך. ואנחנו, כל שבורי לב, נהיה מאנשיו.

לאתר האינטרנט של הרב ארז דורון