אנשי חיל: פרקים מתולדותיו של רבי הירש לייב ליפל ז"ל
כ״ה בכסלו תש״פ
מעט מעט, על קצה המזלג, מתולדותיו המפעימים של איש האלקים רבי הירש לייב ליפל ז"ל, מהמיוחדים שבין חסידי ברסלב, בפולין, באומן – ובארץ ישראל, מבני "חבורת העובדים" ועובד ה' במסירות נפש. מרתק ומעורר.
חייו של החסיד הנלהב רבי צבי אריה ליפל, המפורסם בכינויו: רבי הירש לייב, מפליאים ביותר, הן אלו פרקי גבורה ומסירות נפש של איש גיבור חיל, שנשמתו יקדה ללא הפוגה באישו הקדושה של הנחל נובע. למן היום בו נדלק בלבו הניצוץ, הלך האיש הלוך ואור, ותלהט נפשו באור האורות, עד כי לימים היה ללפיד אש שהבעיר והאיר את כל סובביו. לא פעם, בלהט תבערת לבבו ובגעגועיו שלא ידעו גבולות, השליך נפשו מנגד, רץ כצבי והתגבר כארי – לעשות רצון אבינו שבשמים.
תכתב זאת לדור אחרון…
* * *
ימי חורפו של ר' הירש לייב
בה' בשבט תרס"ה נולד ר' הירש לייב ליפל ע"ה בעיר לודז' לאביו ר' אהרן בצלאל.
באותן שנים היתה לודז' מטרופולין של חסידות, רבים מתושביה היהודים היו חסידים ואנשי מעשה היושבים על התורה והעבודה, בעוד שאת עול פרנסת הבית נטלו הנשים הצדקניות על כתפיהן.
גם הליכות בית משפחת ליפל התנהלו כך, האב יושב היה ספון ליד ארונו המלא בספרים ועסק בהתמדה בשיעוריו, בעוד האם ניהלה את החנות שהיתה בבעלותם. מידי פעם היה אף האב בא אל החנות ומושיט את עזרתו.
אבי המשפחה – ר' אהרן בצלאל, נמנה על חסידי רדומסק שמנו טרם החורבן המוני חסידים, אך עם זאת חיבב מאד את ספרי ברסלב, ומידי פעם היה הוגה בהם בשקיקה. לספרים קדושים אלו נקשר עוד בימי נעוריו, כפי שסיפר בנו ר' הירש לייב שמצא בספריית אביו את הספר "ליקוטי עצות" עליו כתוב "הבחור אהרן בצלאל ליפל". ר' הירש לייב, אף היה מספר על קשרי ידידות ששררו בין אביו ר' אהרן בצלאל ובין החסיד המופלא ר' אפריימ'ל מפשעדבארז זצ"ל, שטרם התקרבותו לרבינו הקדוש היה אף הוא מחשובי חסידי רדומסק.
ירא ה' מופלג היה ר' אהרן בצלאל, ובעקבות נס שקרה עמו בצעירותו קיבל על עצמו להדר בקיום סעודת "מלוה מלכה" בציבור כל ימיו.
ר' הירש לייב מתקרב לחסידות ברסלב
עוד נער צעיר לימים היה הבן הירש לייב, כשבאחד הימים ראה את אביו יושב והוגה בספר כלשהוא ומעיניו יורדים פלגי דמעות, שהרטיבו את פיאותיו, "מה יכול להביא את אבא לבכיה כזאת?" הרהר הירש לייב, שבכיו של האב חלחל במעמקי נשמתו, ובליבו החליט: "אסורה נא ואראה במו עיני, מהו הספר הפלאי." אלא שאז מיהר אביו והסתיר את הספר מפניו. לאחר שקם ר' אהרן בצלאל מבכיו והלך לו, הביט בנו הצעיר כה וכה וירא כי אין איש הרואה במעשהו, החל לחפש בסקרנות גוברת והולכת אחר הספר המופלא. יגע ומצא, לעיניו נגלה הספר ושמו "משיבת נפש". פתחו הנער והתחיל מעיין בין דפיו הקדושים, והנה בסופו ראה חיבור נוסף הקרוי בשם "תיקון הכללי" ובהקדמת הספר נכתבו שורות אשר גרמו להירש לייב הצעיר להפתעה עצומה, מה רואות עיניו? צדיק קדוש יש, ושמו רבי נחמן מברסלב, נין ונכד לבעל שם טוב הקדוש, והוא מבטיח לאמר, כי כל מי שיבוא לציונו הקדוש, ויאמר את עשרת המזמורים הנכתבים שם, אזי הוא מתחייב להושיעו ולתקנו אפילו אם עבר עליו מה שעבר… עודו משתאה על ההבטחה המופלאה מול עיניו, ולצד עמוד השער נכתב באותיות ענק "גיוואלד! זייט אייך נישט מייאש!!!" השתומם הנער הרך, ושאל בלא קול: "איזו סיבה יש לו לאדם להתייאש, שצריך להזהירו כל כך לבל יתייאש?" תשובה לשאלתו לא ידע, אבל הספר כבש את ליבו. אור גדול זרח מתוכו והאיר בנפשו, והוא החליט לאמץ לעצמו את הספר כדי לרדת למעמקיו. לאחר מכן גילה בספר כי שם העיר בה טמון הרבי הוא "אומן", "בודאי זהו איזה 'שם' קדוש" חשב בליבו הצעיר, היות ומעולם לא שמע על עיר בשם זה. לאחר שלמד בספר עמדה לנגד עיניו של הירש לייב צמא הנפש מטרה אחת: לפגוש בחסידי ברסלב, כאלו המקושרים לאותו רבי קדוש ומופלא. אמנם, זה מכבר שמע מחביריו על חסידים אלו המרבים לרקד ולמחות כף אל כף, אם כי היכן ניתן למצאם – לא ידע.
בלימודיו בעיר מולדתו לודז' עשה הירש לייב חיל, ולמד בשקידה מופלאה. כעבור תקופה נכנס ללמוד באחת הישיבות הגדולות שבווארשא הבירה – ישיבה שהיתה תחת נשיאותו של ה"חפץ חיים" זיע"א. את ביקוריו של ה"חפץ חיים" בישיבה, היה הירש לייב מנצל היטב כדי לשוחח עם 'הכהן הגדול' מראדין בדברי תורה ויראה. כך עלה והתעלה הבחור הצעיר, כשהוא מתמסר בעוז ללימוד התורה הקדושה.
בבית הכנסת בוורשה
ובווארשא הגדולה, לא הרחק, שכן בית המדרש של חסידי ברסלב, בו יקדו להבות האש של הנחל נובע והפיצו אורו למרחקים. ביום מן הימים שומע הירש לייב על אותו בית מדרש, ובצמאונו השוקק לעבודת ה' ובזוכרו את האור שהאיר בנשמתו הספר הקדוש "משיבת נפש" הוליכוהו רגליו אל בית החסידים, שם מצא בחורים בני גילו שלמדו במקום. בחורים אלו למדו בהתמדה גמרא ופוסקים, והגו מידי יום ביומו בספרי רבינו הק', ובשעות הפנויות עסקו בהתבודדות. הירש לייב נקשר מיד בעבותות אהבה לחסידים הצעירים, שהיו ספוגים אמונה עזה ברבינו הק', ועד מהרה ניצתה האש הקדושה בנשמתו. בשבתות היה סועד לעיתים בביתו של החסיד הנודע רבי יצחק ברייטר, ולחילופין בבית החסיד הדגול רבי אהרן לייב ציגלמן. בסעודות השבת היו משיחים על שולחנם אנשי אמונה אלו בגדולת הרבי ותורתו ועצותיו הק', ומכוחו הנצחי לדורות, והיה הנער צמא הנפש שותה בערגה את הדיבורים שהיו לו למשיב נפש.
"החפץ-חיים פסק לי"…
באחד הימים של ראשית התקרבותו, כאשר ביקר בישיבתו ה"חפץ חיים" זיע"א, שוחח עימו הירש לייב וסיפר לו על התקרבותו לחסידות ברסלב, ה"חפץ חיים" בשומעו את דבריו עודדו להמשיך בדרכו, תוך שהוא מוסיף ומשבח את חסידי ברסלב – השׂמים דגש על לימוד הלכה תמידי, ואינם סרים מסעיף קטן שבשולחן ערוך. לימים, כאשר יספר על התקרבותו, יפטיר ר' הירש לייב בצחות: "החפץ חיים – הוא שפסק לי להתקרב לחסידות ברסלב"…
באותן שנים השתתף הירש לייב בקיבוץ של אנשי שלומינו מפולין בראש השנה, וכל ימיו היה מפליא לתאר את התעוררות לב חסידים נלהבים אלו, ואת הנעימות שהיתה נסוכה בקול רינתם של בעלי התפילה, שהמסה את לבב כל שומעיהם.
"אומן!…"
מיום שבא לוורשא הספיק לשמוע מחביריו הצעירים, כי "אומן" – מקום מנוחתו של הרבי הקדוש אינה אלא עיר ברוסיה, עוד הוסיפו חביריו ללחוש באוזניו, כי למרות חומת הברזל שירדה זה מקרוב בין פולין לרוסיה, מידי שנה בהתקרב ראש השנה יוצאים חסידים רבים בליווי מבריחי גבולות מיומנים, ומנסים לעבור את הגבול בחשאי. "רבים" – כך סיפרו לו בעיניים מלאות געגועים – "רבים שפר עליהם גורלם, וזכו להגיע אל מקום משאת נפשנו הציון באומן!" כיסופיהם של הבחורים, שרבים מהם כמו הירש לייב לא זכו מעולם להיות באומן, היו עזים ועמוקים, מה עוד שמתוך לימודם בדבריהם הקדושים של רבינו ורבי נתן התוודעו לעוצמתה של אותה הבטחה נוראה שהבטיח רבינו הק' לכל אשר יזכה להשתטח על מקום קבורתו, והיתה נפשם יוצאת מקרבם מגודל הגעגועים לשם.
"אסור לנסוע!"
שנה אחת, בשלהי דקייטא, כשרבים עשו את דרכם לעבר הגבול, אירע מאורע שגרם לרעש גדול. בין הבחורים הנוסעים באותה שנה היו שני בחורים שבאו ממשפחות נכבדות בפולין שהתקרבו זה לא מכבר לרבינו הק', אחד מהם היה בנו של ראש בית הדין בלודז' וחבירו היה בנו של אחד מגדולי מורי ההוראה בעיר, לאחר שגילה הראב"ד מכתב מבנו, בו הוא מודיע לו על נסיעתו, לא התמהמה, תיכף פשט את בגדי רבנותו, לבש בגדים פשוטים, וישם פעמיו לאחד מבתי החסידים של חסידי ברסלב, הצטרף אליהם כאחד מן המנין, האזין לשיחותיהם, השתתף בהתוועדויותיהם, עד כי בטוחים היו החסידים, כי מדובר בעוד מקורב חדש, כמותו היו רבים בימים האלה. כאשר חש כי נותנים בו אימון, החל מתעניין אצלם איה וכיצד היא הדרך העולה אומנה. החסידים לא חשדו במאום, בטוחים היו כי אף הוא כמותם, נכספה נפשו לעמוד באדמת הקודש, גילו לו בפרוטרוט את הכל – פרטי המסלול, באלו ערים עליו לעבור, ובאיזה שטיבל עליו לפגוש, וכי בעיר זו עליו ללכת לביתו של פלוני, ובעיר אחרת לביתו של אלמוני וכיוצא. ארז הרב מטלטליו, וישם לדרך פעמיו, ככל אשר הורוהו, עד אשר הגיע למקום קרוב מאוד לגבול, שם גילה את הקבוצה, ובתוכה הבן המופתע. נטל את בנו והוליכו לביתו.
בשובו הרהר הרב לעצמו: "עתה עלה בידי להשיבו, אולם מי יהיה ערב בעדי כי בני לא ינסה שוב את מזלו?" החליט הרב ועשה מעשה, הוציא מטעם בית הדין מודעה ובה כתוב לאמר: כי בעת כזאת, אשר הדבר כרוך בסיכון רב, אסור לגנוב את הגבול לאומן.
הרב לא הסתפק בזאת, הלך ופנה לגדולי אנ"ש שהשפעתם מרובה, מביניהם: ר' יצחק ברייטר ור' אהרן לייב ציגלמן, וביקש מהם לצרף את חתימתם על המודעה הנזכרת. ואף הוסיף לאיים עליהם, כי במידה ולא יחתמו על האיסור, ילך וילשין עליהם בפני השלטונות, כי קשר קושרים חסידי ברסלב עם הבולשביקים העויינים.
בתשובה, אמרו לו ר' יצחק ור' אהרן לייב: "המתן שבוע שבועיים עד שנתיישב בדבר". נתאספו מופלגי החסידים, בקיאים גדולים בנגלה ובתורת רבינו הק', לדון בצוותא – האם גם למידה כזו של מסירות נפש התכוין רבינו הק'. בהגיע המועד קראו לרב והשיבו לו, כי עיינו בדבר, והגיעו למסקנא שצודק הוא בדבריו. ואכן צירפו את חתימתם לאמר, כי בשנה זו אין לנסוע מפני פיקוח נפש.
נקל לשער את גודל הסערה שנתעוררה בעקבות חתימתם, ולתוך מצב זה נקלע הירש לייב, אשר זה מזמן גמר אומר בנפשו להגיע לרבי הקדוש באומן – ויהי מה.
"כלום יש בכח אי מי להציע חלופה?!"
כיסופיו הגדולים לא נעלמו מגדולי החסידים, והם ניסו להניאו מתכנית מסוכנת כזו, הם הציעו לאמר: את כל מאמצי הנפש שהנך מוכן ומזומן להקדיש לנסיעה – מסור עבור ענייני רבינו ז"ל, למשל בימי אלול – הזמן אותו הועדת לנסיעה – תרבה בהתבודדות, אם עד היום היית מתבודד כך וכך, הוסף עוד שעות התבודדות עליהן, ואת סכום הכסף שבכוונתך לשלם לידי מבריחי הגבול – נדב להדפסת ספרי רבינו, כך בוודאי ישתדל רבינו הקדוש עבור תיקון נפשך, בראותו את השתוקקות לבך! – "כלום, יש בכח אֵי מי להציע חלופה, ולחוות דעה ברזי ההבטחה הנוראה, שלא היה דוגמתה?" שאל בכמיהה את החסידים הותיקים, ובעיניו ניבטה דאגה על תיקון נפשו…
* * *
באותה תקופה לן היה הירש לייב בלילות במרתף שהיה בבעלותו של יהודי תושב וורשא, גיסו של החסיד ר' שלמה יהודה הופמן – מבעלי התפילה בקיבוץ בלובלין. הוא העדיף ללון במקום זה, לפי שאת דלתות המרתף היו נועלים מבחוץ בתחילת הלילה, ועם שחר פותחים אותם שוב, עובדא זו איפשרה לו להקדים לישון, לקום בחצות, ולעסוק בעבודת ה' כחפצו, מבלי שיפריע לאיש או יופרע על ידי אחרים.
במרתף זה לנו עוד מספר בחורים שהתקרבו לברסלב. ביניהם היה אחד שגעגועיו לאומן אף הם לא ידעו גבולות, נדברו השניים ואף הגיעו למסקנה נועזת: יהיה אשר יהיה, הם יסעו לאומן!
ר' הירש לייב יוצא לאומן!
חודש אלול תרפ"ב. כשישים-שבעים איש מאנ"ש יוצאים בואכה גבול פולין – רוסיה, מחולקים למספר קבוצות. הירש לייב נמנה על קבוצה גדולה בת עשרות אנשים שהחלו נעים לכיוון הגבול, כשבדרכם הארוכה הם לנים בחדרים צדדיים בבתי כנסיות, ומידי יום מבלים הם שעות ארוכות להתבודדות, בתחינה ובקשה לפני השי"ת שיצליח דרכם.
באחד הלילות התקדמו וחנו בקרבת מקום לגבול, והחלו יוצאים שניים שניים, בהפרשים של שעה בין חברותא אחת לשניה. אלא שנעלם מידיעתם כי שומרי הגבול כבר עלו עליהם… הללו ניצבו בצד הדרך, ובזה אחר זה נפלה הקבוצה כפרי בשל לידי השומרים, שמיהרו להושיבם במעצר. החיילים דרשו פספורטים, בידי רוב הבחורים היו כאלה, אך מקצתם שעשו את הדרך ללא פספורט, ביניהם הירש לייב, לא היססו והגישו "תיקון הכללי" לידי החיילים. למזלם, לא הבחינו החיילים בכך (כפי הנראה לא ידעו 'נבערים' אלה לקרוא…), ספרו את ה"תעודות" שבידם, וכך ידעו על מספר האנשים שבקבוצה. עובדת מעצרם הגיעה לאוזניו של הרבינער -הרב הראשי, שכבר הכיר את נסיונותיהם של החסידים להגיע לאומן, והוא הובא לשחררם, תוך שהוא מצהיר באוזניהם כי זו הפעם האחרונה בה הוא מתערב לטובתם, וכי בפעם הבאה כבר לא יבוא לפעול למענם.
מנסים שוב להבריח את הגבול
רוב רובם של אנ"ש השלימו עם המצב ושבו לבתיהם, הירש לייב לעומת זאת, וכמוהו ארבעה מחבריו, ועוד בודדים מאנ"ש, לא הרימו ידיים, הם החליטו לנסות שוב, והפעם, דרך נתיב הברחה שונה, הנמצא באיזור מרוחק יותר. לאחר זמן לא רב, עלה בידם למצוא שני מבריחי-גבולות מנוסים, שהתרצו להראות להם את הדרך תמורת תשלום נאות. בני החבורה מסרו את סכום הכסף בידי אדם שהיה מקובל על שני הצדדים, וסיכמו עמו, שכאשר ישובו המבריחים עם הסימן המסוכם ביניהם, המראה כי הצליחו לעבור את הגבול בשלום, יתן להם השליש את התשלום המתבקש.
הזדרזה החבורה ויצאה מיד לדרך, לפניהם השתרעו שטחי ענק מיוערים, שתחילתן באיזור אוסטראה שבפולין, והֶמשכן חוצה גבולות ומתפרס לתחומה של שפיטובקא שברוסיה. היתה זו שעת לילה מאוחרת, סמוך לחצות, כאשר החלה החבורה לעשות את דרכה ביער העבות, המשתרע על פני עשרות ק"מ, באמצעו עובר הגבול בין שתי המדינות. מפאת זהירות, השילו את נעליהם מעל רגליהם, וכה צעדו בדומיה מרובה, לבל ישמיעו קול איוושה העלולה להגיע לאזניהם של שומרי הגבול, שקני רוביהם מפירים מפעם לפעם את דממת הלילה בקולות נפץ מקפיאי לב. הם מלמלו בלחישה בלתי נשמעת את עשרת מזמורי ה"תיקון הכללי", וחזרו עליהם שוב ושוב בלב הומה תחנונים לבוראם, כי יעשה עמהם נס ופלא ויביאם למקום חיותם. בדרכם, התפרשו לפניהם לא פעם שדות תבואה נרחבים, היתה זו סוף עונת הקציר, בכלות הקיץ, ובשדות התבואה הקצורים נותרו רק גבעולי הקש המחוברים לקרקע. בעוד מבריחי הגבול המיומנים ידעו להכין לעצמם בלויי סחבות שיגנו על רגליהם, נאלצו הבחורים לצעוד על הקש הדוקרני יחפים, כשרגליהם נפצעות על כל צעד ושעל, אולם על אף הכל לא עצרו בדרכם, וצעדו כל העת נכחם בקו ישר, שעות ארוכות ללא סטיה, כאשר עמדו בפני נהר חצו אותו בבגדיהם, אם נתקלו בגדר טיפסו ודילגו מעליה, ולרגע לא עצרו מלכת. הירש לייב הצעיר ראה בכל תלאות נסיעתו לרבינו חלק בלתי נפרד מתיקון נפשו, וכל אימת שנשרטו או נפצעו רגליו הפטיר: "יהיה זה לכפרת עוון". למרות הכאב והתלאה, קטנים היו בעיניהם יסורי הדרך מגודל כלות נפשם למקום גניזת הרבי הקדוש אליו זכו להתקרב זה לא מכבר. בעיני רוחם ראו עצמם עומדים לפני ולפנים באהל ציונו הקדוש ולבם עלה על גדותיו.
* * *
אוכל ושתיה בדרך…
המחסור החמור ברוסיה הביא לידי כך, שדברים רבים היו יקרי המציאות, בין המצרכים המבוקשים במדינה הזאת היו: בקבוקי וודקה ודגים מלוחים. מבריחי-הגבול הממולחים נהגו לנצל כל הזדמנות, על מנת להבריח איתם מצרכים יקרים, ולהרויח עליהם כהוגן. גם במסעם זה, נטלו עמם המבריחים בקבוקי וודקה גדולים וכמות ניכרת של דגים מלוחים, כשהם נעזרים בבחורים דנן שסחבו חלק ניכר מהסחורה המוברחת.
השעה היתה שעת לילה מאוחרת. לאחר זמן רב של הליכה מאומצת ופוצעת באפילה גמורה, בדרך שהיתה ארוכה פי כמה מן הדרך הרגילה (בה ניסו לעבור את הגבול בראשונה), החלו הצועדים המותשים לחוש בעייפות רבה ובצימאון נורא, לשונם דבקה לחיכם, וגם בטנם הרעבה החלה להציק להם, כיון שלא התמהמהו בצאתם וגם צידה לא הכינו להם, היו הוודקה והדגים המלוחים – לדבר המזון היחיד בו יכלו להשיב את נפשם. התיישבו הבחורים העייפים וסעדו את ליבם בדגים המלוחים, שרק גרמו להחרפת הצימאון. לאחר מכן לגמו מלוא לוגמם מבקבוקי הוודקה שהיו בהישג ידם. כמה מבין הבחורים שהיו צמאים במיוחד לגמו כמות ניכרת מן המשקה החריף, וזה החל נותן אותותיו בהם, הם החלו להיות בגילופין ולשכוח כליל באיזה מצב הם נמצאים. עייפותם הרבה גרמה להם לרצות להניח את ראשם ולהחליף כח, אולם מבריחי-הגבול המיומנים הכו בהם והכריחו אותם להמשיך מיד בדרך, פן יעלה עמוד השחר ויחשוף אותם במקום מסוכן זה. שניים מהבחורים כבר היו שיכורים ממש, תרדימה עמוקה נפלה עליהם, ושום דבר לא יכול היה לעוררם.
בני החבורה עשו את חשבון נפשם במהירות: שני בחורים אלו יוותרו במקום זה בשעות הקרובות, אולם השאלה היא: מה יעשו השאר? הם חשו שאינם יכולים להעמיד עצמם בסכנת נפשות, והחליטו להמשיך בדרכם בלויית מבריחי-הגבול.
ר' הירש לייב נשאר לצד חבריו
כמעט כולם היו שותפים למסקנה זו, כמעט כולם, פרט לאחד, שלא טובת נפשו עמדה לנגד עיניו, אלא טובת חביריו – הירש לייב. הוא הכריז באוזני החבורה, כי הוא לא ימשיך בשום פנים ואופן בדרך, ללא חבריו השוכבים בצד הדרך ושקועים בשינה מתוקה. ידע הירש לייב היטב את הסכנה האיומה האורבת להם בכל רגע, אולם למרות זאת לא אבה להפקיר את חביריו לנפשם, הוא גמר אומר להשאר לצידם, עד שיתפכחו מיינם.
המשיכו בני החבורה בדרכם, כשמאחוריהם נותרים שני הבחורים השתויים עם הירש לייב היושב לצידם. השעה בה נרדמו היתה שעת טרם עלות השחר. לאחר הפרידה הכפויה החל הרקיע אט אט מחוויר והולך. השניים שנלאו מתלאות הדרך רחוקים היו מלהתעורר. במשך שעות ארוכות ישנו, כשכל העת יושב הירש לייב לצידם בנאמנות. כחסיד ברסלב, הוא אינו מרגיש בלב היער בודד כלל ועיקר, הוא נושא עיניו ולבו לשמים בהתבודדות לפני בוראו, לבל יעזבם ולבל יטשם, ויביאם לאומן מחוז געגועיהם, אליו כלה שארם ולבבם מהשתוקקות.
רק לאחר שעות ארוכות נעורו הבחורים משנתם, הם החלו משפשפים עיניהם בתימהון ולא הבינו היכן הם מצויים. מבטם השואל תלוי היה בחברם הירש לייב, שאמר להם: "האמת אומר לכם, גם אני איני יודע היכן אני נמצא". הוא הזכיר לשניים, שדעתם החלה מצטללת עליהם, כי הם נמצאים בעיצומה של הברחת הגבול לרוסיה. לשלושה לא היה צל של מושג לאיזה כיוון עליהם לצעוד, ואם חצו כבר לצד הרוסי או שמא הם בתחום פולין עדיין, הם קמו והמשיכו ללכת, כשהמראה היחידי שנשקף למלוא רוחב העין הוא עצי היער הגבוהים הפזורים באזור לאלפיהם. זמן רב חלף עליהם בצעידה ונשיאת עיניים, בציפיה לישועת ה', עד שהבחינו מרחוק באיכרים המובילים בעגלותיהם תבואה אותה קצרו בשדותיהם.
"שמחה אין קץ"
השעה היתה שעת בין הערביים והאיכרים היגעים עשו את דרכם לעבר העיר. לא היתה להם לבחורים סיבה לחשוש מפני האיכרים, ובעזרת מילים ספורות שידעו ברוסית פנו אליהם בשאלה היכן היא הדרך המובילה אל העיר סלאויטה שברוסיה. האיכרים הורו להם את הדרך, והשלושה התמלאו שמחה אין קץ, עתה הוברר להם ללא ספק כי הם עברו את הגבול בשלום. אמנם קילומטרים רבים היה להם לגמוא עד לעיר עצמה, אולם מה להם בזה, מאחר ונפשם ניתנה להם לשלל! צעדו השלושה רגלי, עד שבשעת לילה מאוחרת הגיעו לעיר, ומיד תרו אחר בית הכנסת בו יוכלו ללון, כפי שנהגו בכל מסעם עד כה.
כאשר מצאו את בית הכנסת ובאו בשעריו, פגשו לשמחתם את שאר בני החבורה שהמשיכו אמש בדרכם, שמחתם לא ידעה גבולות. כעבור זמן לא רב, באו מבריחי-הגבול ודרשו את שכרם, מסרו להם הבחורים את הסימן המוכיח כי חצו את הגבול בשלום, ופטרום.
מגיעים לקאזאטין
עתה היה עליהם להמשיך במסעם אומנה, אך בהעדר מסמכים מתאימים, היה עליהם להשתדל שלא לנוע בגלוי. רכבת משא שעברה בסמוך, שימשה עבורם שליח נוסף להביאם קרוב יותר אל מושא געגועיהם. התגנבו בני החבורה אליה ועשו עימה את דרכם עד קַאזַאטין. בקאזאטין פגשו בעוד חסידי ברסלב שעשו את דרכם לאומן. לוח השנה הצביע על התאריך כ"ח באלול, יום לפני "זכור ברית". החבורה כולה המתינה בתחנת הרכבת שבעיר, שם נאמר להם כי פעמיים בשבוע יוצאת רכבת מקייב לכיוון אומן, כשבדרכה היא עוברת בערים ברדיטשוב וקאזאטין, זו האחרונה עמדה באמצע המסלול, וממנה לאומן, ארכה הנסיעה שש שעות.
מעשה ברכבת…
לשאלתם מתי תצא הרכבת הקרובה? נענו: מחר… הוי אומר בערב החג, כמובן, שלעלות על רכבת זו, שתגיע לאומן רק בשעות הערב המאוחרות, לא בא בחשבון. מפקד התחנה הנכרי, שהבחין במצוקתם, הציע להעמיד לרשותם רכבת מיוחדת שתסיעם לאומן תמורת תשלום הגון. בני החבורה, שכלתה נפשם להיות בראש השנה בצל רבינו הק' באומן, הסכימו מיד בשמחה, ותיכף שלשלו ליד מנהל התחנה את כספם, הלה פתח בפניהם רכבת כאשר דיבר, והללו מיהרו לשבת, כשהם ממתינים בכליון עיניים לצאתה לדרך. ברם חולפת שעה ואף שעתיים, ומלבד הנוסעים שום נהג אינו עולה אל הרכבת. ניסו לאתר את מנהל התחנה, אולם זה נעלם כאילו בלעתו האדמה, לאט לאט התחוורה להם המציאות המרה, כי אך לצון חמד לו אותו מנהל, בנטלו את כספם הדל במרמה…
בלית ברירה ירדו מן הרכבת, בוקרו של יום 'ערב ראש השנה' הפציע כבר, הזדרזו בני החבורה למצוא לעצמם אכסניות בעיר זו, בה יעשו בלית ברירה את החג המתקרב. חדוה תקועה בליבם מחד על כי בכל זאת קרובים הם מתמיד אל משאת נפשם, אך מאידך מה גדול צערם; להיות כאן, ולא להיות באומן?!…
ולאחר החג – אומן!
לאחר החג, מיהרו ועלו על הרכבת הראשונה, אל היעד הנכסף: אומן! המניעות הגדולות כבר מאחוריהם, בכיסופיהם שיברום והיו לאבק דק. מי יוכל לתאר את השמחה האופפת אותם. קול שקשוק גלגלי הרכבת על מסילת הברזל – דומה היה כמנגינה עריבה באזניהם: "אין שום יאוש בעולם…"
"עשיתי מה שמוטל עלי…"
עומדות היו רגליו של הירש לייב בעיר אומן, מקום משכנו של הרבי הקדוש והנורא, אליו נכספה נפשו מאז עמד על דעתו. מיהר ונשא את רגליו אל הבית הגדול הוא ה"קלויז", להתוודע שם איה מקום הציון הקדוש משאת נפשו מאז, בכניסתו פגש בחסיד הנלהב ר' משה שמואל, שקיבל את פניו בשמחה עצומה. ביקש ממנו הירש לייב שיחזור בפניו על דיבור ששמע מרבי אברהם בן רבי נחמן, שנסתלק שנים מועטות קודם לכן. "דיבור מרבי אברהם חפץ הנך לשמוע?" – השיבו ר' משה שמואל – "כך אומר היה רבי אברהם: רבינו הקדוש "נצח" שמו, והוא נצחן שבנצחנים! וכאשר מתדבקים אליו חייבים להוושע…" דיבור אדיר זה הלהיב את הירש לייב מאוד ומילא את לבו בעוז ותקוה, "כאן! אשפוך את שיחי, כאן! אזכה סוף סוף למצוא תרופה למכאובי", וכך רץ מעודד ומחוזק אל ציון רבינו הק', החל באמירת ה"תיקון הכללי" – עבורו מסר את נפשו כל כך, והמשיך בתפילתו היוקדת של רבי נתן, עם המלים הנפלאות העולות בפיו לראשונה: "ובזכות הצדיק הזה, השוכן פה, צדיק יסוד עולם, נחל נובע מקור חכמה, אשר אני מכתת רגלי וטלטלתי עצמי בטלטול הקשה, בשביל לבוא הנה להשתטח על קבר הצדיק האמת הקדוש הזה, אשר הבטיחנו בחייו הקדושים לעמוד בעזרתינו סלה תמיד, כשנבוא על קברו הקדוש וניתן פרוטה לצדקה ונאמר אלו העשרה קפיטל תהלים, והנה עשיתי מה שמוטל עלי, עשה מה שעליך…", כה השתטח הירש לייב לראשונה על הציון הק' במשך שעות רבות, והשיח את כל אשר עמו.
וכך, מידי יום ביומו, היה פוקד את הציון הק' ועומד שעות ארוכות בתפילה, ונפשו רואה פלאות.
"אני מקנא בך…"
עם בואו, כתב מכתב לאביו, ובו הוא מספר כי בנפלאות ה' זכה להגיע בריא ושלם לאומן. בתשובה כתב לו אביו: "לו היית שואל אותי לדעתי לפני הנסיעה – הייתי אוסר זאת עליך בתכלית האיסור, אולם עכשיו, כשאתה כבר שם אני מקנא בך ומצטער שלא הצטרפתי אליך"…
מחלת הטיפוס
בימים ההם שרר באומן רעב קשה, אך לא די בזאת, מגיפת טיפוס השתוללה בעיר וסביבותיה והפילה חללים רבים. מיום בואו עד לאחר שמחת תורה התהלך הירש לייב מהקלויז לציון רבינו בריא ושלם, אולם אז החל לעבור נסיון נוסף בהתקרבותו: מחלת הטיפוס דבקה בו, והוא נפל למשכב. במשך כשמונה שבועות מוטל היה בקלויז בתנאים מחפירים, ספסל נוקשה שימש עבורו מיטה, ומעט מאוד מאכל ומשקה באו לפיו. על מאכלים חמים ומבריאים, להם כה נזקק, יכול היה רק לחלום.
מעט מאוד מחסידי ברסלב שהו אז באומן, רבים מאנשי פולין שבו על עקבותיהם בנסיון להבריח את הגבול ולשוב לביתם. חלק אחר מאנשי שלומינו ראה בימים אלה עיתוי מתאים לנסות לצאת לדרך לכיון ארץ ישראל.
ובקלויז, שוכב על ספסל, הירש לייב, כשכמעט אינו יכול להניע אבר, אך גם בעת שכזאת לא עזבו השי"ת. באותם ימים זכה הירש לייב להכיר את החסיד הנודע רבי ישראל הכהן טראוויצער, שהיה אז זקן מופלג, שעבר מכבר את גיל הגבורות, ולן אף הוא בקלויז. עובד ה' מופלא ומיוחד בתבערת לבבו, היה האיש הגדול הזה, שבימי נעוריו עוד זכה להכיר את רבי נפתלי תלמיד רבינו ז"ל. יושב ר' ישראל, איש טרוביצה, ושח ומספר לנער הירש לייב, שיחות וסיפורים על עבודתו בקודש של ר' סנדר טראוויצער, ועל תפילתם של ר' סנדר ובני חבורתו, שהיתה נעשית באריכות גדולה ובמתיקות ועריבות עצומה.
כשראה את מצבו הקשה של העלם הצעיר המוטל על ערש דוי, האציל עליו ר' ישראל מברכותיו – ברכת כהן – מעומק ליבו שיזכה לרפואה שלימה, ובהזדמנות מסויימת אף הציע לו ליטול מידיו מספר מטבעות אותן קיבל מקרוב עבור "פדיון הבן". הירש לייב שאב עידוד רב מן השהיה במחיצת חסיד מופלא זה, אולם זו נמשכה שבועות ספורים בלבד, כי בכ"ח בחשון תרפ"ג נסתלק ר' ישראל לעולמו זקן ושבע ימים.
לא קלה היתה עבור הנער הצעיר ראשיתה של התקרבות, אולם דווקא יסוריו ותלאותיו הרבים קשרוהו בקשר בל ינתק אל הרבי, שעל שמו וזכרו לא חדל להתרפק כל ימיו. הוא נותר בין כותלי הקלויז, מוטל תשוש על אחד מספסליו.
כעבור זמן מה נפל למשכב בחור נוסף שערק יחד עמו מפולין לאומן, ישראל לייב נקרא הבחור, שהיה יליד וורשא, לאחר מספר שבועות נסתלק לעולמו ביום י"ד בכסלו. שנים רבות שמר ר' הירש לייב את יום היארצייט של חבירו הטוב, עימו עשה את הדרך המסוכנת לאומן, והשתדל לעשות עבור טובת נשמתו.
השלטון מחפש תואנות לסגור את הקלויז
לא חלפו ימים רבים, ועוד אחד מחבריו חלה, נודע הדבר לשלטונות, ותיכף רצו להוציא צו הסגר על הקלויז על כל מבואותיו, בטענתם כי כל מי שבא בשעריו נדבק בטיפוס. לנוכח אִ יום זה, נחלץ החסיד הגדול ר' שמשון ברסקי, ודיבר על לב הבחורים ועודדם להסכים להתאשפז בבית החולים העירוני, על אף שהדבר נוגד את רצונם, על מנת להציל בכך את הקלויז. הבחורים התרצו לדבריו של ר' שמשון, והתקבלו בבית החולים.
הירש לייב, שהיה חולה זה מכבר, שהה בתחילה בחדר אחד עם חבירו שחלה זה עתה, ששמו היה שמואל אייזנער, אף הוא יליד לודז', אולם לאחר מספר ימים הועבר שמואל לחדר אחר. לאחר מספר ימים, כשהתעניין הירש לייב ששכב על ערש דוי, מה עלה בגורלו של שמואל, ענוהו סובביו שמצבו הוטב, בו בזמן שהאמת היתה כי אינו עוד בין החיים.
"אנא, הבא לי את ספרי רבינו!"
אך לא ארכו הימים, והאמת המרה נודעה להירש לייב על ידי חלום אימים, בו ראה בין היתר את שני חביריו: ישראל לייב ושמואל אייזנער, מחלום ביעותים זה הסיק הנער כי גם שמואל עבר לעולם שכולו טוב… פחד נורא תקף את הירש לייב, וכאשר הגיע ר' נחמן שטרַאקס לבקרו, ביקש ממנו בתחינה: "אנא, ראה להביא לכאן את כל ספריו של רבינו הקדוש, אני מרגיש כי בכוחם ליטול ממני את פחדיי." ואכן קיים ר' נחמן את בקשתו, והיו הספרים הקדושים עבורו לטל תחיה, ומצא בהם נחמה ועידוד. בעיקר עסק אז באמירת "תיקון הכללי" בו שפך את כל לבו.
אט אט, ניכרו בו סימני התאוששות, וכעבור זמן כאשר ראו כי הנער החלים, שחררוהו מבית החולים. אך לא ארכו הימים ושוב תקפה אותו מחלתו, הוא נאלץ שוב להתאשפז, וכך נמשך מצבו זה עד ערב פורים, באותו יום החליט הירש לייב: יהי מה, איני נשאר לבלות את היום הקדוש במקום זה! הוא עזב את בית החולים, לא לפני שחתם על מסמך בו הוא מצהיר כי יציאתו היא על אחריותו בלבד. משערי בית החולים הוליכוהו רגליו לעבר הציון הקדוש, כשהוא
נתמך במקל, אולם עקב חולשתו העצומה, התארכה לו הדרך הקצרה, מהלך של מחצית השעה, לכדי שמונה שעות תמימות!
בימי שהותו בבית החולים, נעשה לו טיפול בידו, שגרם לו לכאבים איומים שלא הרפו ממנו, כשעלה הירש לייב למחרת, להשתטח שנית על הציון הקדוש, העתיר בתפילה על רפואת ידו, ועוד באותו יום נעלמו הכאבים בדרך נס – ויהי לפלא.
* * *
עם ר' ברוך געציס
באותה תקופה נקשר הירש לייב בן השמונה-עשרה בקשר אמיץ וחזק לחסיד הנלהב, עובד ה' בכל נפשו – ר' ברוך חתן ר' געצי, הידוע בכינויו: ר' ברוך גֶעצֶיס. בעל לב בוער לה' יתברך באש שלהבת היה ר' ברוך, מחצבתו ממשפחה של חסידי קאצק, בנפלאות דרכי ה' זכה להתוודע אל דרכו הקדושה של רבינו הק', בה הלך במסירות נפש. בהתעוררותו הגדולה היה יוצא גם בלילות חורף מושלגים, בהם הגיע הקיפאון לכדי 40-30 מעלות מתחת לאפס, ליערות הנרחבים הסמוכים לאומן העיר, ומבלה בהם בתפילה ובהתבודדות, שיחה וצעקה לפני השם יתברך, עד עלות השחר. קדושתו ופרישותו ושמירת עיניו מכל משמר לבל יביטו הבטה כלשהי בעולם הזה היו מופלאים, גם שיחו ושיגו עם בני אדם היה בחמימות והתלהבות, וכשהחל לשוח בענייני רבינו הק' עם אחד מחבריו, יכול היה לחלוף לילה שלם בדיבורים חמים כגחלי אש, מבלי שהשניים ישימו לבם לשעות הנוקפות בזו אחר זו. הירש לייב מצא בו חבר כלבבו, שאינו שוקט על שמריו כלל.
* * *
"בית נאמן בישראל"
שבועות ספורים חלפו מאז נעמד הירש לייב בריא ושלם על רגליו, ובמוחו של ר' ברוך עלה הרעיון לשדכו עם בתו היתומה של החסיד ר' אהרן קיבליטשער שהסתלק זה לא מכבר. מיהר והציע את הדבר לשני הצדדים שהסכימו על אתר, וכך קם השידוך והיה, ובחול המועד פסח הקרוב נערכה שמחת האירוסין בששון.
שמחת כלולותיו של ר' הירש לייב נועדה להתקיים מיד לאחר חג השבועות. את ליל חג השבועות עשה החתן על הציון הקדוש בתפילה מעומק הלב, שם הכין לבו בתשובה ויראה ליומו הגדול, ואם תשאלו, ומה בדבר הכנות הכרחיות כבית לדור בו, ורהיטים וכיוצא? ובכן, הדירה אותה הועידו עבור בני הזוג, לא היתה אלא חדר קטן עם קירות עץ, שתפס רבע משטחו של הבית בו שכן. ומעשה שהיה כך היה: באחד הימים נסתלקה אמו הצדקנית של ר' אבא לישינסקי, שהיתה בתו של ר' נחמן טולטשינר זצ"ל, ולידיו נפל בירושה הבית בו דרה האם. זמן רב עמד הבית ריקן ושומם, מאחר שלא נמצאו לו דורשים. הלך ר' ברוך געציס שלצד עבודותיו הקדושות היה איש מעשה, ודיבר על ליבו של ר' אבא, כי יאות למכור לו את הבית במחיר מוזל. נעתר לו ר' אבא, ואז עמד ר' ברוך, ובידיו המבורכות חילק את הבית ע"י קרשים – לארבעה חלקים. באחת ה"דירות" שהתקבלו התיישב ר' ברוך ומשפחתו, אחת – הועיד עבור החתן דנן, ואת הנותרות למשפחות נוספות מאנשי שלומינו.
ה"ריהוט" לביתו של ר' הירש לייב
משנמצאה הדירה – חסרו רק רהיטים, וכה יספר לימים גיסו הגדול ר' לוי יצחק בנדר, שהיה 'העומד מצד הכלה': "ביום החופה שנקבעה ליום שישי הלכנו לקנות עבורם ריהוט, עלה בידינו להשיג מיטה שאחת מרגליה היתה שבורה, במקום הרגל השבורה תחבנו ארגז… אמצעים למיטה נוספת לא היו בידינו, ולכן עבור החתן קנינו ספסל… ארגז גדול יותר שימש בתור שולחן ושני ארגזים נוספים מילאו את מקומם של כסאות, וכך ריהטנו עבורם חדר. אולם כל אלה הפרטים שסביב, אבל האברך הזה, ר' הירש לייב, עבד והתייגע בעבודת ה', היה לו כזה מין חן שנתפעלנו ממנו, הלב שלו היה כזה לב… והדיבורים שלו…", יסיים ר' לוי יצחק בערגה.
יום החופה עבור החתן היה יום של התבודדות בבית ציון רבינו הק' בתשובה ובהתעוררות, עד אשר בא ר' ברוך וחביריו לקרוא לו לחופה, אשר התקיימה בפניא דמעלי שבתא. בסידור קידושין כובד ר' לוי יצחק, ששפך ים של דמעות בעת החופה.
"לשם יחוד"
ויהי באשמורת הבוקר של שבת קודש, כמה מאנשי שלומנו שהשכימו קום לתפילת הותיקין בהיכל הקלויז, גילו את החתן הטרי שהקדימם, עומד ב"פאליש" – חדר המבוא וזועק בהתעוררות הלב את ה"לשם יחוד" שלפני עטיפת הטלית לראשונה בחייו. כה דבוק היה בהתלהבות אמירתו, ולא אבו שאר אנ"ש להפריעו, הם המתינו בדומיה מלהכנס פנימה עד שיסיים החתן את אמירתו. היה זה מעמד נשגב שנחרט עמוקות בלב הנוכחים.
"כמו החתונה עם השבעה בעטלערס"
שמחת הנישואין התקיימה במוצאי שבת קודש. "חתונה 'מאירה' כזאת לא ראיתי בשום מקום אחר" – מתרגש ר' לוי יצחק בספרו – "היתה זו ממש כמו החתונה עם שבעת הבעטלערס (סיפורי מעשיות). ר' ברוך נעמד לרקוד, וריקודו היה בהתלהבות נפלאה, שעות ארוכות רקדו שם, וזיעה של מצוה ניגרת מהם לרוב. בעיצומה של השמחה הגדולה, קם בהתרגשות ר' ניסן השען מאנ"ש והכריז: "מה תועלת יש בשמחתנו לבני הזוג ליום הבא? כעת שמחים אנו, אולם הם שעניים מרודים הם, מה יאכלו מחר?" מעולם לא היה ידוע ר' ניסן כפזרן גדול, אולם השמחה הגדולה הרחיבה את ליבו, ואותה שעה הכריז בקול: "הנני תורם כבר סך כך וכך עבור בני הזוג!" אנשי שלומנו, בראותם את ר' ניסן חברם גובר על טבעו, התעוררו אחריו והחלו מנדבים בזה אחר זה, אחד המרבה ואחד הממעיט, עד שנתאסף לו על השולחן סכום נכבד, אותו על פי עצתו של ר' ניסן השקיעו בבית מסחרו של ר' חיים בנו של ר' שבתי ברסלבר, ובמשך שנים מספר התפרנס ר' הירש לייב בכבוד מהכנסותיה של השקעה זו".
חבורת העובדים באומן
עם נישואיו החל ר' הירש לייב מתמסר ביתר שאת לעבודת בוראו. באומן באותה העת נתלקטו כמה וכמה אנשי אמת גיבורי חיל, אשר בחרו לבלות את ימיהם בעבודת ה' טהורה, ולהפנות עורף לתאוות העולם ותעתועיו. וכך חברו להם ר' ברוך, ר' הירש לייב, ר' לייבל צערטנר, ר' יעקב ז'יטומיר ועוד מספר חסידים. הישיש שבחבורה היה ר' וֶועלוול הזקן – שזכה בצעירותו להתלוות רבות לר' אברהם בן ר' נחמן, בלכתו אל הציון הק' בחצות לילה. עובד ה' ולמדן מופלג היה, ואף רגיל היה לסיים את הש"ס מידי שנה, כמו כן בקיאותו בכתבי האריז"ל ובספרי ליקוטי הלכות – היתה לפלא. הרבה שמע וקיבל ר' הירש לייב מר' וולוול זה, וכל ימיו הזכירו בערגה.
"כחיות הנוהמות ביער"
היו בני החבורה מקדימים לישון תיכף לאחר תפילת ערבית על ספסלי הקלויז. לילה רוסי חורפי נמשך כ-16-17 שעות, שעת חצות היתה בערך ב-10:30, בעוד השמש האירה רק ב-7:30 בבוקר. הם התחילו את יומם כחצי שעה לפני חצות, גרשו קורי שינה מעיניהם, ויצאו לעבר הנהר שבמרבית חודשי החורף היה במצב קיפאון. בהגיעם אל הנהר עמלו קשות לשבור את שכבת הקרח שעליו, עד שנוצר חור, דרכו ירדו וטבלו במים הקרים שמתחת למרבד הקפוא. משנה זהירות וזריזות נדרשו מהם על מנת לטבול במהירות בטרם יקפא גופם, ושנית לשים לב לא לאבד חלילה את פתח היציאה. בעלותם מן הטבילה היו מבעירים חבילת זרדים ומחממים בצורה זו את עצמותיהם הקפואות. מן הנהר משימים היו פניהם אל היערות העבותים שבפאתי העיר. בדרכם חולפים היו סמוך לבית הקברות "החדש" שם ניצב שומר גוי שהיה דורך נשקו למשמע כל רחש קל, ברם כאשר שמע השומר מתוך העלטה את המילה "בראסלאבסקי!" הניח את נשקו, רגיל היה כבר לחסידים אלו העושים את דרכם כאן מידי לילה. באיזור אף סובבו כלבים גדולים ואימתניים, היו בני החבורה מצטיידים במקלות על מנת להבריח את המזיקים.
כך המשיכו אנשי "הניעור בלילה" והעמיקו לכת מספר קילומטרים אל תוך היער, שם נפרדו איש לדרכו, כשכל אחד בוחר לעצמו מקום מרוחק, בו יבלה את השעות הקרובות. באוזני רוחם שומעים הם את קולו המעודד של רבינו הק': "רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים…" קול קדוש זה הדיר שינה מעיניהם, אף בלילות בהם הכפור עלה על כל דמיון, כשחיילים נאמנים אלה נעים כל העת אחת הנה ואחת הנה לבל יקפא גופם. באיזור היער בו בחרו פזורים היו כוכים ומערות לרוב, ובתקופה זו מלאים היו עד גדותיהם בשלג. לעתים התחפרו בתוכם כדי להתגונן מן הרוחות העזות וסופות השלג שפרצו לא פעם. ממעמקים היו שואגים בכלות הנפש אל השם יתברך שיחמול עליהם ויצילם מ"חיזו דהאי עלמא", ויקרבם ברחמיו אל הבעל תפילה הקדוש שיוציאם לגמרי מחוץ לישוב, ויביאם אל המלך – מלכו של עולם.
"ללכת עם התורה"
כחברים נאמנים בכיתתו של "הבעל תפילה", נהגו ללכת מידי תקופה מסוימת עם אחת מתורותיו הקדושות, כשכל כולה הופכת בפיהם לשיחה זו תפילה לפני בוראם. כמשל, ציין ר' הירש לייב את תורה כ"ב בליקוטי מוהר"ן, הנקראת "חותם בתוך חותם", עמה הלכו זמן רב, כשמידי יום הם מבלים שעה ארוכה בהתבודדות על כל קטע וקטע מתורה קדושה זו.
כשעתיים קודם האיר היום, לאחר לילה נשגב שכזה, התלכדו שוב ור' ברוך מסובב היה לעתים, כשעששית בידו, על מנת לבדוק בכוכים ובמערות, ולחפש אחר אחד מבני החבורה שנפקד, לוודא שלא קפא חלילה. משנאספו כולם, שבו העירה, ושמו פעמיהם במעלה ההר אל ציון רבינו ז"ל, שם שפכו את ליבם בתפילה ותחנונים, בעיקר על פי "התורה" עימה הלכו באותה עת.
ויהי כעלות הבוקר, מיהרו אל המקוה הסמוכה ל"קלויז", לטהר עצמם שוב לקראת עבודה שבלב זו תפילה. גם שם היה עליהם להבקיע שכבת קרח דקה, שקרשה בכל פעם מחדש בחודשי צינה אלו. וכך הצטרפו אל הקלויז ללא רעש כאחדים מן המנין, וכשניגש אחד מהם והתקרב אל ה"ריבע" – תנור החימום שבער בתווך להחם את ידיו הקפואות, נהג לעתים אחד מזקני אנ"ש להוכיחו, אך מאין היה עליו לדעת מהיכן חזרו האברכים הצעירים, והיכן עשו את הלילה הארוך…
"כי איך תוכל להפרד ממני?!"
ואותו תנור הצליח אך בקושי להפיג את צינת הקלויז, החלונות לעומת זאת נותרו מכוסים בכפור. וכך היה מספר ר' הירש לייב בערגה: "לאחר לילה קפוא עם חלונות קפואים התחלנו להתפלל שחרית בנעימות והתלהבות כזו, ששכחנו לגמרי ממזג האויר, בכל פסוק ופסוק אותו מבארים רבינו הק' ור' נתן התעכבנו, כשאנו מפרשים הכל על עצמנו ועל כל העובר עלינו. למשל ב"אז ישיר" התמהמהנו בפסוק "מרכבות פרעה וחילו", כשבמוחנו מונחים דברי רבינו בתורה ל"ח על קדושת התפילין, שמהותם יראה ובושה ודביקות תמידית בה' יתברך".
מי שראה תפילה זו, שהיתה כל כולה עם מוח ולב, חזה בפירוש דברי רבינו: "וכשהדיבור יוצא, והדיבור יוצא מהנפש, אזי מבקש ומתחנן מהנפש לבל תפרד ממנו, כי איך תוכל להתפרד ממני, לגודל ההתקשרות והאהבה שיש בינינו…" (תורה ס"ה).
ניגון מיוחד היה לר' ישראל כהן, מתלמידיו הגדולים של ר' אברהם ב"ר נחמן, אותו הלחין על מילות התחינה "ויהא רעווא" הנאמרת בליל שבת קודש. ניגון עמוק, שפרט על מיתרי הלב, עמו התפללו לעיתים כמה מבני החבורה את התפילה כולה מראשה לסופה. ר' וועלוול הזקן לעומת זאת, היה שופך לבבו בהתעוררות נפש, כשהוא מלביש על מילות התפילה את הניגון המושר על הפיזמון "אמנם כן" בליל יום הכיפורים, בניגון זה היה מתפלל את תפילתו בעריבות ובנעימות שלא מעלמא הדין.
"פודה ומציל, פודה ומציל…"
בקרן זווית עומד ר' ברוך געציס, ובלבו אש להבה, כל תיבה מתיבות התפילה לאותיותיה מזדעקת מפיו כחיצים מיד גיבור, שעה ארוכה הוא "נשאר" בברכת "ברוך שאמר" ונפשו יוצאת בדברו, עם תנועה עמוקה מלאת רגש מנגן הוא את המלים שוב ושוב: "ברוך פודה ומציל, פודה ומציל, פודה ומציל"…
אחד המקומות בתפילה, שזכו לעמקות ואריכות יתירה, היתה תפילת "צור ישראל", שוב ושוב חיננו קולם בעיניים כלות לפדות וגאולת ישראל. בהיותם שוהים פעם בתפילת "צור ישראל" נכנס בשערי הקלויז אחד מאנשי שלומנו, בעצמו איש כשר ועובד ה', הוא החל בתפילתו, שנעשתה אף היא בהתעוררות ובמתינות גדולה, כשהגיע לתפילת שמונה עשרה, עודנו שומע את החבורה מתחננים וזועקים מעומק לבם: "צור ישראל קומה בעזרת ישראל – – -"
* * *
ככלל, היה ענין עבודת ה' ביער בראש החשיבות אצל ר' ברוך ור' הירש לייב ושאר חבריהם, ידוע ידעו, שרק שם יוכלו לטעום טעם התקרבות אמיתית, ומסיבה זו לא ויתרו על ההליכה ליער, אף בלילות בהם הגיע הכפור לכדי 30-40 מעלות מתחת לאפס. יוצאים היו ונוהמים לפני ה' כחיות, בכלות הנפש, בלילות בהם אפילו חיות היער לא ההינו לצאת ממאורותיהם. כל ימיו היה ר' הירש לייב עושה נפשות ליער ול"הניעור בלילה", כשלצורך כך הוא משתמש בכל התיאורים שברשותו ובכל כוחות השכנוע.
שוב ושוב היה מספר על אנשי שלומנו שלעגו לפחד, לקור הנורא ולכל שאר המניעות והפכו את היער לביתם האמיתי.
"זה הרי גן עדן ממש!"
"שאלתי אותו פעם" מספר ר' נחמן בורשטיין שליט"א "וכי לא היה זה שיגעון לצאת בקור מסוכן כזה לשדה, בזמן שהכל קפא מיד והפך לקרח? וכי לא יכולתם להתבודד אז בחדר מיוחד?" ור' הירש לייב, כשברק התלהבות בעיניו, משיב: "אַיי נחמן, לא טעמת עדיין 'הנעור בלילה' אמיתי, הנעשה מתוך שבירת קשיים ומניעות! אמת, כי הגוף אכן סובל מהקור, אבל מי יכול לתאר את התענוג שיש בעמידה לפני ה' יתברך במסירות נפש ולשפוך את כל הלב לפניו, זה הרי גן עדן ממש!"
באחת השנים, בין יום כפור לסוכות, הצטיידו ר' ברוך ור' הירש לייב ועוד כמה מחבריהם בטלית ותפילין וצידה כלשהי, ויצאו ליער "גרעקוב" הסמוך לאומן, בו היה מתבודד רבינו הק'. שלושה יממות תמימות שהו ביער בהתבודדות ועבודת ה', ובין היתר תרו אחר מקום הגון המתאים לקביעת מקום להתבודדות. בערב סוכות חזרו העירה, ור' ברוך שהיה זריז במעשיו הקים תיכף ומיד סוכה לתפארת בחצרם המשותף.
"מה היה חסר לכם לאחר עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, כשאתם נקיים מכל חטא ועוון, לרוץ אל היערות ולזעוק עוד אל המלך"? שאל צעיר אחד את ר' הירש לייב לעת זקנותו. נתן בו ר' הירש לייב עיניים רציניות והשיבו: "שמע נא את אשר אומר לך, הלוואי ולאחר מאה ועשרים שנה נזכה למנוחה מאותו 'מלך זקן וכסיל', שהרי לימדנו רבינו, שגם שם אפשר להיות ב'עולם התוהו' ולהמשיך לטעות אחריו", כאומר: לעולם אין להרגיש בטוח ומוגן מפני הבעל דבר, אלא בכל עת להרבות בזעקה על מנת להנצל מידיו.
* * *
"אין שום אפשרות להבין בשכל אנושי"
ר' לוי יצחק שהיה לעתים רבות מאריך לתאר את עבודתה בקודש של חבורת שרפים זו, היה מפטיר ואומר: אין שום אפשרות להבין בשכל אנושי, איך יכלו בני תמותה קרוצי חומר לעשות עבודות קשות כאלו… אין זאת כי אם נס ופלא – למעלה מדרך הטבע, כוחו הגדול של רבינו הקדוש, שאורו הנפלא האיר עליהם וזרם בעורקיהם"…
עדות הגרא"ח מייזעס זצ"ל
לא פעם נותרו אף בעלי שיעור קומה וגאוני ארץ, שלא מחסידי ברסלב, משתוממים עד עמקי נפשם, לאחר שהציצו אל עולמם של יראי ה' אלו, שעבדו את בוראם בכל לב ונפש, וכך נתקדש שמו של רבינו הק'. כותב החסיד ר' שמואל צ'צ'יק ז"ל בספרו "עין הארץ": הגה"צ ר' אברהם אליהו מייזעס זצ"ל (רבה של מינסק), שהיה מבלה הרבה זמן באומאן, אמר לי, כשהיה רואה את עבודת הקודש של ר' צבי אריה וחבריו שהיו עובדי ה' במסירות נפש גדולה ונוראה, אמר: "ריבונו של עולם! אבקש אותך שלא תעניש אותי, בכל עת אשר אני רואה את עבודתם הגדולה והנוראה בטל ומבוטל אני, הרי אני ככלי מלא בושה וכלימה", כי ראה גודל טרחתם בעבודת השי"ת שהיה כעבודת גדולי הצדיקים זיע"א.
עדות רבי יצחק מקבצקי ז"ל
גם ר' יצחק מקבצקי ז"ל, בנו של הרב מחארקוב, ששהה באומן תקופה ארוכה עם חותנו הגאון ר' אריה קפלן הי"ד הרב מקאסברוב (שהסתתר באומן מאימת הקומוניסטים שרדפוהו בעוון הפצת יהדות, ואף שימש כבעל תוקע בקיבוץ אנ"ש בשנים תרצ"ב-תרצ"ד), ראה את עבודתם הקדושה של ר' הירש לייב וחבריו, והיה מספר אודותם שוב ושוב בהערצה גלויה. בין השאר סיפר, כי באחד הימים ביקר בביתו של ר' הירש לייב, עקרת הבית יצאה לזמן מה, והשאירה את התינוקת הקטנה בעריסה תחת פיקוח האב. ר' הירש לייב ישב ולמד שולחן ערוך בהתלהבות, כשהוא מנענע את העריסה, תוך כדי לימודו התעמק במחשבותיו ובא בדביקות גדולה, ולא שם ליבו כי בתו הפעוטה נשמטה זה מכבר מן העריסה לארץ, והוא המשיך לנענע את העריסה הריקה. התינוקת פרצה בבכי, ואביה, ר' הירש לייב, שהיה תפוס בשרעפיו לא שמע מאומה. כמלאך משמים הופיע ר' יצחק, שהבין מדוע זימנה אותו ההשגחה לכאן בדיוק עכשיו, הוא מיהר להעיר את ר' הירש לייב ממחשבותיו, ולהרגיע את התינוקת הבוכה. לימים יכתוב ר' שמואל צ'צ'יק משמו (בספר "עין הארץ"): "ואמר לי ר' יצחק ז"ל, שמעשה תקפו וגבורתו וקדושתו וגודל פרישותו היה מבהיל על הרעיון, וכשהיה ר' יצחק מדבר ממנו, היה מדבר כמו מאיש רום המעלות, ובעל מדריגות גבוהות".
* * *
"היום הניחני רבינו הק' לגשת אליו – – -"
את שעות היום עשה ר' הירש לייב עם חבריו בין כותלי הקלויז בלימוד לפי סדר קבוע, כשהם שמים דגש מיוחד על לימוד שולחן ערוך, עליו הזהיר רבינו ז"ל מאד. כמו כן היו עוסקים רבות בספרי רבינו הק' ומוהרנ"ת, ומקדישים שעות מספר ללימוד ה"ליקוטי הלכות", ואמירת "ליקוטי תפילות". גם על הציון הקדוש היו מבלים זמן ניכר במשך היום בתפילה וצעקה. כששבו משם לאחר עת רצון של פתיחת לב בעיניים רחוצות ומטוהרות, אשר הותירו אחריהן שלולית דמעות רחבה על רצפת הציון, אומרים היו: "היום הניחני רבינו הק' לגשת אליו – – -"
* * *
"לא היה מה לאכול חוץ מקירות…"
לא קלים הם כלל ועיקר חייהם של חסידים נאמנים אלו, שבחרו לחיות חיים אמיתיים ונצחיים. הגשמיות והרחבות מהם והלאה. בשנים הראשונות שאחרי נישואיו התפרנס ר' הירש לייב מהכנסותיה של אותה השקעה בבית מסחרו של ר' חיים שבתֶי'ס, אולם גם שנים אלו באו לקצן, או אז היה גורלו כגורל שאר חסידי ברסלב העניים והאביונים, שמן "העולם הזה" לא טעמו מעולם. הרעב והמחסור, שהיו מנת חלקם של עובדי ה' כשרים אלו, אינו ניתן להשגה. "לא היה מה לאכול חוץ מקירות…" – סיפר ר' הירש לייב. גם כאשר השיגה היד פרוטות אחדות שימשו הללו לקניית מזון. עצים להסקה נותרו בגדר חלום, ומתוך דחקות שבדחקות שכזו – עבדו את בוראם בנאמנות ובמסירות נפש שהיו לפלא. בזמני נסיונות, כשאיים הבעל דבר לשבור את רוחם ולעוקרם משני העולמות, הזכירו איש לרעהו לבל יתנו לעולם הזה להטעותם כאילו ישארו כאן לנצח, שהרי כך אמר רבינו הק': "אל תתנו להעולם הזה להטעות אתכם".
* * *
ריקוד של שבע שעות…
שמחתם וריקודיהם שנבעו ונבעו ללא הפסקה, אף הם לא ניתנים לתיאור כלל.
נזדמן פעם ר' הירש לייב עם חבירו ר' ברוך געציס לקרימנטשוק, לסעודת מצוה שערך ר' משה ירוסלבסקי לרגל הכנס בנו לבריתו של אברהם אבינו. בין אנשי שלומנו המתוועדים יחדיו שררה שמחה גדולה, נתעוררו ר' ברוך ור' הירש לייב והחלו מפזמים לעצמם ניגון של שמחה, כשהם משלבים בו מענינא דיומא, בקשה לבוראם לזכות לקדושה וטהרה ולהנצל מכל רע. מרגע לרגע הלך הניגון וסחף אותם עד כי יצאו בריקוד נלהב והמחאת כף, מתוך דביקות של יראה ושמחה גם יחד. זמן רב חלף מאז החלו לרקד, המסובים מזמן התפזרו איש לדרכו, והשניים עודם רוקדים בהתלהבות והתחדשות, כה שוכחים עולם ומלואו, ואינם שמים ליבם לשעות החולפות זו אחר זו, רק כאשר פסקו מריקודם הופתעו לגלות כי… שבע שעות עברו ביעף מבלי שירגישו.
פורסם בקובץ "מטמונים", קובץ א, ומתפרסם כאן ברשותם האדיבה
גולשים צפו גם ב:

הברסלבים הראשונים
מסמך מרתק שרשם זלמן שזר מפיו של הרה"ח ר' שמואל מאיר אנשין על התקרבותו לברסלב, על עלייתו ארצה ועל חסידי ברסלב הראשונים בירושלים.

כולם יהיו ברסלב
האם כל הצדיקים שחיו אחרי רבי נחמן לא היו צדיקים? האם לעתיד לבוא כולם יהיו ברסלב? האם חובה על כל אדם להתקרב לרבי נחמן ולהיות חסיד ברסלב? תשובות - בפנים

לכו ונחדש המלוכה
זהו סוד ה'בראשית' מיד אחר ירח האיתנים – להתחיל מבראשית, להתחדש לגמרי ולשכוח את כל העבר. כי "אפילו אם עבר האדם מה שעבר, אפילו אם עבר על כל התורה כולה, אף על פי כן אין…

צעקת החיפוש
החיפוש אחרי נקודת הטוב הוא מעשה הקנאות הראוי ביותר עבור קדושת יהדותנו. והחיפוש הזה מתחיל בספרי הצדיקים, עובר בהכרח דרך שיחת חברים, ונעשה שלם ומוחלט מתוך בירור עצמי.

קירוב רחוקים – א
על החובה לעסוק בענין קירוב רחוקים • כוחו של יחיד • התועלת למקרב הנפשות • התענוג הנגרם לקב"ה כביכול על ידי קירוב רחוקים • הדרכות רביז"ל בעסק הקירוב • עובדות מאנ"ש ועוד | מאמר ראשון

גילוי העולמות (א)
לכל אדם ידיעות אודות המציאות, אותן קנה באמצעות כוחות החכמה והבינה שלו ובאמצעות הנתונים שנמסרו לו על ידי חושיו. אולם "דעת" היא התוודעות מסוג שונה אל המציאות. הכוונה לגילוי של הקודש בכל דבר, חיבור כל…

המלך והכפרי
"...פנה המלך אנה ואנה וראה כי אין איש, וכי כל שריו ועבדיו הנאמנים עזבוהו לנפשו, ומשכך, מצא המלך עצמו מיואש. הביט לכאן ולכאן, החל צועד מעט "עד שמצא בית כפרי אחד", ותוך שהוא מבוסס את…

בענין השמחה…
נקודת השמחה בעצם היהדות אמורה ללוות את הנפש לכל מקום אליו תתגלגל. המצוות והטוב שיש בכל יהודי, די בהם כדי להחיות את נפשו תמיד, בכל מצב. חיי אמונה הם כאלו שאינם נתונים לחסדי המצב והמקום.…