אנן בחביבותא תליא
האחדות בין אנ"ש כתנאי לקבלת אור הצדיק

לכל יהודי פשוט שלכבד חברים זו בוודאי מדה חשובה, ובפרט הזוכה להשיג אהבת חברים. שהרי, כדברי רבי עקיבא, "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה (תו"כ פ' קדושים), הרי הוא הגיע למדרגה גבוהה.

אך בתורת רבינו אנו מוצאים היבט אחר לגמרי.

אהבת חברים אינה רק מידה טובה, אלא היא היסוד שהכל תלוי בו. כמו שאי אפשר להזכיר דבר שבקדושה בלי עשרה יהודים שיצטרפו זה עם זה ויהיו 'מנין', כמו כן אי אפשר להגיע לשום התעלות רוחנית בלי שנהיה קשורים זה לזה באהבה גדולה.

זו הכוונה העמוקה בסיפור על תלמידי רבי עקיבא, המובא בגמרא, שפירושו מתבאר מדברי הזוה"ק. וז"ל הגמרא (יבמות סב:): "אמרו: שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס (רש"י: בין עיירות אלו גרו כולם), וכולן מתו בפרק אחד (בין פסח לעצרת) מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם (רש"י: שנשתכחה תורה), עד שבא ר' עקיבא אצל רבותנו שבדרום ושנאה להם: [ואלו הם 'רבותינו שבדרום'] רבי מאיר (בעל הנס) ורבי יהודה (בר אילעאי) ורבי יוסי (בן חלפתא) ורבי שמעון (בר יוחאי, רשב"י) ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה".

והדבר מבהיל! מצד אחד כל כך גדלה תורתם עד שהאירה את כל העולם, שהרי אחרי מיתתם "היה כל העולם שמם" מתורה, ומאידך לא היה קיום לתורתם, ומתו מיתה חטופה. ולכאורה אפשר היה להניח שלא היו אנשי מעלה ותורתם היתה בבחינת סם מות ולא סם חיים! ואיך מסתדרים שני הדברים ביחד?

רבי נתן מסביר (הלכ' מנחה הלכ' ז', נד) שבאמת הם היו אנשים גדולים מאוד, ועליהם היה להמשיך לעולם את תורת רבי עקיבא רבם, שהיה שקול כמשה רבינו, רק החסרון שלהם היה שלא היו ביניהם אהבה והתחברות, כי באמת על ידי לימוד התורה, ובמיוחד ע"י חידושי תורה, ממשיכים לעולם אור אין סוף והתורה שלנו נעשה כלי לאור ה' שמתגלה על ידי זה.

אולם כדי שנוכל להכיר אור גדול כזה, צריכים כמה אלפי נשמות שמתחברים יחד באהבה כאיש אחד, עד שיוכלו לקבל בהדרגה אור גדול כזה. וכן מצאנו במתן תורה שהיתה אפשרית רק על ידי אחדות גדולה שהיתה בין ישראל כמו שפירש רש"י על הפסוק "ויחן שם ישראל נגד ההר" שהיו כולם כאיש אחד בלב אחד. (עיי"ש באריכות).

נמצא שתורת תלמידי ר"ע היתה באמת תורה גבוהה, אבל תורה של עשרים וארבע אלף יחידים, שלא נהגו כבוד זה בזה, ותורה כזאת של יחידים, ככל שתהיה גבוהה, אינה יכולה להמשיך את התגלות ה' בעולם.

רבינו הק' מסביר (ליקוטי מוהר"ן, תורה סא) שעל ידי שנכללים כולם בצדיק הדור, זה בחינת אבן שתיה שממתיקה את כל הדינים, וכשנכללים יחד נעשה אור, ומזה נעשה שמחה בבחינת אור צדיקים ישמח, כמו כן רבי שמעון בר יוחאי וחביריו, שהיו התיקון של תלמידי ר"ע, נאמר עליהם אנן בחביבותא תליא [=אנו תלוים בחביבות] – שהיו נכללים ביחד באהבה זה לזה.

והנה תלמידי רשב"י, בני החברייא, היו אוהבים זה לזה בנפש ורוח, ובשביל כך זכו להתגלות סודות התורה (כמובא בזוה"ק ח"ב קצ:).

ורשב"י גמר תיקונם של תלמידי רבי עקיבא בעת פטירתו, וגילה אז את האידרא זוטא, מלבד כל מה שגילה כל ימי חייו, כי מיתת תלמידי ר"ע היה בחינת שבירת כלים, כלומר, כשמתגלה אור גדול מאוד, במידה שאין כלים לקבל האור, יוצא מזה שבירה וחורבן.

אבל על ידי ה'רושם' שנשאר מאור גדול זה, יותר קל אח"כ לעשות כלים חדשים (ליקוה"ל שם).

והנה מהסברו הנפלא של מוהרנ"ת עולה שתלמידי רבי עקיבא לא הצליחו להכין כלים לתורה שקיבלו, משום שבלי שיכללו יחד באהבה נבצר מהם דבר זה, ובכל זאת רשב"י וחביריו שהיו כלולים יחד באהבה מיוחדת, הצליחו לתקן ענין זה. ונשלם הדבר במיתת רשב"י בל"ג בעומר על ידי התורה שגילה לתלמידיו שהיו מאוחדים מאוד באהבה זה לזה, ועל ידי זה נעשו כלים לקבל תורתו וגם הרשימה מתורת תלמידי רבי עקיבא סייעה בזה.

על אף היות הדברים נשגבים מבינתינו ובנוים על סודות הקבלה, בכל זאת אנו צריכים ללמוד מזה לקח, לפי השגתינו.

הנה, כל דברי רבינו בתורה הנ"ל סובבים על גודל הנחיצות של אמונת חכמים. לפעמים זה מתבטא אצל אדם גדול כשאוחז רק בחידושים שלו ואינו מקבל ספרים שונים שנתחדשו על ידי אחרים, ובזה פוגם באמונת חכמים במה שאינו מחשיב תורתם של חביריו, והתיקון לזה, כותב רבינו, כשבא עליו מחלוקת וכדי להוכיח צדקת דרכו מוכרח הוא להביא ראיות מאותם ספרים שעד עכשיו לא החשיבם, ומתחיל להכיר כמה נחוצים כל הספרים, ובזה מתקן הפגם שלו.

ולזה מדמה רבינו את ענין הצדיק ותלמידיו שנכללים יחד, בפרט בראש השנה, בתור 'הדגמה' של אמונת חכמים, משום שלא רק שהתלמידים מאמינים בהשגת רבם, ולא רק שהם מאמינים בתפקידם, אלא שכל אחד מרגיש כמה נחוץ כל אחד ממשתתפי הקיבוץ לצורך המשימה הקדושה של התגלות אור ה'.

היסוד והעיקר היוצא מכל זה הוא שאנשי הצדיק, הכלולים בו ומאוחדים זה בזה באמונת צדיקים ובאהבת חברים, בפרט בראש השנה, מסוגלים להמתיק את כל הדינים שבעולם, ומכינים כלים לאור התגלות ה', ומלבד מה שהם מגרשים את השממה הרוחנית לפי שעה, אף זוכים להמשיך אור גדול לדורות כעין רשב"י ותלמידיו בזמנם.

כך אפשר אולי ליישב שאלה נוספת, על אמרתו הידועה של רבי עקיבא " ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה". לכאורה, מה בא רבי עקיבא לחדש לנו במאמרו, אחרי שכבר קדמו הלל הזקן, שחי לפניו, באומרו לאותו גר שרצה ללמוד את התורה על רגל אחת, "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך – זוהי כל התורה כולה", ומה בא, לכאורה, רבי עקיבא להוסיף באומרו שזה 'כלל גדול בתורה', והלוא אדרבא, במאמרו של הילל הזקן הרי זה כל התורה!

אלא שלפי דברינו, יתכן שאחרי מיתת 24 אלף תלמידיו, עמד רבי עקיבא על כך שלא די בגדלות התלמידים בתורה בלבד, אלא צריך דווקא אהבת חברים, שבלעדיה התורה נשארת כאותיות הפורחות באויר בלי כלי קיבול. הלל מדבר על צד השלילה. יסוד כל התורה כולה, הוא אומר, הוא להתחשב בשני ולהמנע מלפגוע בו; רבי עקיבא בא להוסיף, שהפסוק "ואהבת לרעך כמוך" מדגיש גם את הצד החיובי, והוא כלל גדול בקיום והמשכת התורה, שעל ידי האהבה ההדדית נעשים כלים לקבל את אור התורה כדי שישאר בתוכינו לדורות, כי רק על ידי שמסבירים פנים זה לזה ומחבבים האחד את חברו, אפשר להמשיך את אור התורה ואת אור ה'.