שוב שובבי"ם, שוב נוגעים בסוגיה הכאובה והמדממת הזאת ששמה 'קדושה'. כל אימת שהוא נזכר בענין זה, עולה בלבו טעם מר ממרור. הוא נזכר במים הזידונים העוברים עליו כסדר, רבבות אלפי עליות וירידות, חלומות וקבלות שהתנפצו, נפילות וריסוקים עם חיבוטי נפש נוראיים. ימים ושנים שהוא עומד ומצפה, מייחל ומחכה, עבר קציר כלה קיץ ועדיין לא נושע. ירמיה הנביא ב'איכה' כה היטיב לבטא את אשר הוא חש: "במחשכים הושיבני כמתי עולם, ואומר אבד נצחי ותוחלתי מה'".

גלות מצרים, שכוללת בתוכה את כל הגלויות כולם, וגם את זו הפרטית שלנו, היתה מצד אחד המקום השפל והנמוך ביותר, 'ערוות הארץ' ומקום טומאה נורא מאד (ראה ליקוטי הלכות, פסח ה, א). אבל מאידך היה זה גם "כור הברזל" (דברים ד, כ) – "כלי שמזקקין בו זהב" (רש"י שם). זה היה המקום שבו נזדככו ונטהרו בני ישראל ונצטרפו להיותם מוכנים לקבלת התורה, וכלשון רבינו הקדוש: "עיקר הזדככות שנים עשר שבטי י ה, שהם מ"ט אותיות, שהם בחינות מ"ט שערי תשובה, היה במצרים" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, עג).

איך יתכן כזאת, שדוקא ירידה עמוקה זו במקום שפל ונמוך כזה ובטומאה עצומה שכזו, היא שמזככת ומטהרת?!

אלא שכל עיקר ירידתנו למצרים היתה לתקן את חטא אדם הראשון בפגמי הקדושה (שם, ה), אשר על חטאים כאלו רח"ל אמרו בזהר הקדוש שאין מועילה תשובה ח"ו. כשלאמתו של דבר, התשובה מועילה לעולם ואף על חטאים אלו, ואין לך דבר העומד בפני התשובה, כפי שכבר כתבו הספרים הקדושים וכך גם רבינו הקדוש בפירוש (ראה שיחות הר"ן ע"א ועוד).

למה אם כן, כתב הזוהר בכל זאת כך?! – רבי נתן מגלה לנו על כך פלא מדרכי הבורא אשר הוא נוהג עם הבאים לשוב אליו. וכה הם דבריו הבהירים:

"באמת לאמיתו אין שום דבר שיעמוד בפני התשובה, ואף על פי שכתוב בזוהר שאין מועיל תשובה על פגם הקדושה, אף על פי כן באמת לאמתו מועיל תשובה, רק מחמת שפגם כל כך, על כן הוא צריך להתנסות ולהצטרף ולעמוד בנסיון הזה של התרחקות הזאת, דהיינו שירחיקו אותו כל כך בכל מיני התרחקות, דהיינו שכותבים עליו שאין מועיל תשובה. ומי שחושב באמת על התכלית שלו ויש לו רחמנות על עצמו, אזי אף על פי שרואה כל מיני התרחקות שבעולם ואף על פי שכתוב עליו שאין מועיל לו תשובה אף על פי כן אין מסתכל על זה כלל. אדרבא, יש לו רחמנות יותר על עצמו, כי אף על פי כן מה יהא בסופו ומה יעשה ליום פקודה. וצועק אל ה' יותר ויותר מעומקא דלבא, עד ישקיף וירא ה' משמים. ואזי כשזוכה לעמוד בנסיון הזה ושב בתשובה שלימה, אף על פי שנדמה לו שמרחיקין אותו, אזי השם יתברך מרחם עליו ונתקרב על ידי זה דייקא, על ידי שעמד בנסיון הזה של התרחקות" (ליקוטי הלכות, תפילין ד, ד).

כלומר: מצד מידת הדין אכן אין החוטא הזה זכאי לתשובה, אלא שמן השמים מעניקים לו מתנה מעוטפת בחושך וערפל; מראים לו התרחקות עצומה, וכלפי חוץ דוחים אותו בשתי ידיים. ומי שבכל זאת מתעקש, ומתגבר להאמין ברחמי ה', הוא זה שמקבל עתה סיבה חדשה לזכות בחסדים אלו, בגלל התגברותו מול הנסיון הקשה הזה של ההתרחקות.

כך גם היה במצרים, בעת שישראל ירדו לתקן את חטא פגמי הקדושה שלא אדם הראשון. הם באו שם במיצרים כאלו ובשפלות כזו שכמו הכריזה כאילו מאסו בהם וכאילו אין חפצים בהם כלל, גם אריכות הזמן הנורא של מאתיים ועשר שנה הוסיף להחליש דעתם, עד שהיה נדמה להם שאין תקות יציאה משם. וכפי שאכן רוב עם לא אבו להאמין שיצאו מני חושך ומתו בשלושת ימי האפילה, "שהיו ישראל נשכחים במצרים כמה שנים, ונתייאשו מן הגאולה" (רש"י תענית טו. ד"ה ומי שענה).

ומה היתה התועלת בחלישות דעת נוראה זו?! – כדי לתת בידם תקווה חדשה, שאם אף על פי כן יתגברו מול דחייה שכזו שנדמה להם ששכחום והשליכום לעולמי עד, ואף על פי כן יתגברו להאמין בחסדי ה', אזי תיפתח להם תקוה חדשה מחמת זה עצמו. ורק זה מה שיכול להמשיך חסד מול פגמי קדושה, שבדרך הדין הרגיל אין בו תקוות תשובה. ואכן בני ישראל עשו זאת, למרות החושך הנורא התעצמו והתחזקו לפנות למלך מלכי המלכים "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו" ולכן באמת "ותעל שועתם אל האלקים".

וכך גם בגלות מצרים הפרטית שלנו: דוקא כאשר החושך מתעבה כל כך, ודוקא כשהחלישות הדעת בוערת על שכבר עברו כל כך הרבה ימי שובבי"ם ולא נענינו, והלב הפצוע זועק שאפסה תקוה – דוקא אז היא העת-רחמים המחודשת שה' מעניק לנו זה עתה לתקות גאולה, שאם בכל זאת נתעצם לצעוק ולבקש ולהאמין בחסדי ה', אזי העמידה בנסיון זה, היא שמחדשת עבורנו סיבת רחמנות חדשה לקרבנו מחמת זה דווקא.

זה כל כך הפוך מדעתנו הענייה, אבל זוהי האמת לאמתה, שכל מטרת הדחייה והריחוק מלמעלה אינה אלא כדי לקרב ולתת תקוה. וכפי שרבינו הקדוש מורה לנו את הדרך: "כשאדם נכנס בעבודת השם, אזי הדרך שמראין לו התרחקות, ונדמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה. ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות, וצריך התחזקות גדול מאד מאד לבלי ליפול בדעתו ח"ו כשרואה שעוברים כמה וכמה ימים ושנים שהוא מתייגע ביגיעות גדולות וצועק בכל פעם ומתחנן ומתנפל לפניו יתברך שיעזרהו בעבודתו, ועדיין הוא רחוק מאד ולא התחיל כלל להיכנס לשערי הקדושה, כי רואה עצמו שהוא מלא עדיין עביות וגשמיות והרהורים ובלבולים גדולים, ונדמה לו כאילו אין השם יתברך רוצה בו כלל. הן על כל אלה וכיוצא בזה צריך התחזקות גדול, כי באמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות" (ליקו"מ ח"ב, מח).

הבה נזכור היטב, ברגעי החלישות הדעת המרים ביותר של העדר התקוה – שם, ודוקא שם, טמונה מתנת החסד הנפלאה ביותר, כשנזכה להתגבר ולהתעצם בתפילה על אף הכל.