הייתי חרדי שמצא את עצמו פתאום באוקראינה, פתאום בכיסופים לרבי נחמן ולקברו שבאומן, פתאום נסער מעניין שאיש בסביבתו לא הכיר ולא הבין. הייתי חרדי שלא העלה בדעתו שאת זה הוא חיפש, כאשר לפתע מצא.

"אדם בסך הכל רוצה שיאהבו אותו", היה השיעור הראשון של רבי נחמן ששמעתי אז, "אבל בגלל שהוא לא יודע מהי מעלתו האמיתית ולא מחובר אליה, הוא בונה לעצמו דמות חיצונית ומנסה כל הזמן למצוא חן בעיני האחרים. זה חן של שקר, והוא לעולם לא ישבע ממנו, כי האישורים שהוא מקבל לא מתייחסים למי שהוא באמת, אלא לזיוף הדק והנוטה להתפורר שהוא בנה".

זה היה הכי בינגו שאפשר. מכל הדיבורים שיש בספר הקדוש "ליקוטי מוהר"ן", לא יכולתי לשמוע תורה שתכוון בצורה מדויקת יותר למקום שבו הייתי. חן של שקר. העמדת פנים. צימאון להערכת אמת. געגוע נורא שאין לו שם לפנימיות שכלל לא ידעתי שהיא קיימת.

הייתי חרדי ממשפחה שבה מעולם לא אייתו את המילה אומן. ההסתייגות מברסלב הייתה מתונה כאשר ברסלב הייתה מרוחקת, והפכה לעוינת ולמפורשת ככל שברסלב התקרבה. ופתאום ברסלב התקרבה והכתה – ישר בלב שלי. "שחברותא שלי נוסע לאומן, זאת לא חכמה כל כך", אמרתי אז לקדוש ברוך הוא, "אתה יודע שהוא תמיד עושה מה שמתחשק לו. אבל שאני אסע – זה לא יכול להיות. זה לא אפשרי. כאן צריך נס". ופתאום הייתי חרדי באוקראינה, בנסיעה שכונתה "מסע לקברי צדיקים", כי להגיד 'הוא נוסע לאומן' היה פשוט מבייש.

אחרי לילה בקייב יצאנו בבוקר לאומן. היינו רק שניים מכל הקבוצה שבכלל טרחנו להגיע לאומן. השאר נשארו בקייב והלכו לבאבי יאר. החבר שליוה אותי נכנס, אמר תיקון הכללי, ועלה לשתות תה במבנה מול הציון. אני נותרתי בציון לבד, הלום מהתרגשות, מאובן לחלוטין.

רגע אחד של התגלות הראה לי אי שם, במקום רחוק מאוד ועמוק מאוד, חולה אנוש מוטל על מיטה, מחובר לכל מכשירי ההחייאה האפשריים. לא הייתי צריך לעיין בתיק הרפואי שלו כדי לדעת שהוא בקושי חי. לא הייתי צריך לבדוק את פרטיו האישיים כדי לדעת איך קוראים לו. הוא היה אני. ולא הייתי ברמת מודעות מינימאלית כדי להבין איך זה יכול להיות. הרי עמדתי שם, בריא ושלם, עם התפאורה החרדית המהודרת שלי. מי חולה? על מה מדובר?

מובן שאמרתי תיקון הכללי ונתתי פרוטה לצדקה והשתדלתי לפרש במילים פרטיות ככל שיכולתי, אבל כשחלפה שעה ורבע והבחור שאיתי ציפה שאצא כבר לרכב כי צריך לחזור, הרגשתי צער נורא שאין להגדיר. ברגע האחרון לפני העזיבה הוצאתי מהפה את הדיבור האמיתי הראשון – דיבור נואש ומבוהל, כל כך רוצה ולא מאמין – תביא אותי אליך שוב, רבי נחמן, בבקשה.

כל אות הייתה כמו טון, כל מילה סלעי בזלת. שדים מייללים תקפו אותי בצרחות מחרידות. מה! אתה פה למרות שבחיים זה לא יכול לקרות, אז תגיד תודה ותסתום. ותשמח, טיפש. תשמח ותלך מהר ואל תעיז לבקש עוד כלום. קיבלת יותר ממה שמגיע לך גם אם תחיה אלף שנה. תשתוק ותסתלק.

הייתי אצל הציון הזה, שפתאום, תוך כמה חודשים, הפך מלא מוכר ומאוד מנוכר, לנכסף עד בהלה, ורציתי להיות ולא הצלחתי. לא ידעתי לתת שם לחומות שהפרידו בינינו, לא ידעתי לפרט אותן אחת לאחת: ארבעים ושש שנות בדידות בעולם הזה בלעדיו, השכבות של כל הגלגולים שהבדילו ביני לבין הטוהר הזה, הפצעים הפנימיים, החיצים המורעלים שתקע בי המלך האכזר, והחלישות הנוראה של בת המלך, המדממת בתוכי את חייה וכולם דורכים עליה והולכים לדרכם. לא ידעתי להגיד למה ברסלב היא כל כך לא אפשרית, ושבני וחתניי הם חסידי בויאן וקרלין, לא מפריע לאף אחד. לא ידעתי כלום על כלום, רק הרגשתי מצוקה נואשת. כאן החמצן שלי. כאן החיים שלי. וכאן אסור לי להיות.

יצאתי לרכב. משאלה לא הגיונית התגשמה. השם עשה את הדבר המופרך הזה. אבל הגלגלים של האוטו דרסו לי את הלב עם כל מטר שהתרחקנו. הרגשתי כמו מי שכמעט כמעט הצליח, וסגרו לו את הדלת על האף. ניסיתי להגיד לעצמי את המילים שלמדתי אז לראשונה – מילים של נחמה ושל אזמרה, של שכל אלוקי שקיים בכל דבר, ושהעיקר להיות תמיד בשמחה, והלב שלי בכה.

בקייב פרקנו את עצמנו, אכלנו קצת, העמדתי פנים של הכל – לגמרי – בסדר וברגע שיכולתי, נכנסתי לחצי חדר קטן ופנימי, עם מיטת גבשושים לא ברורה, ריח משונה של מצעים, וטפטים פרחוניים על הקירות. הכל היה זר לגמרי. התאורה הייתה מחרידה, 45 וואט בקושי, ומדכאת. השינה לא באה. הרגשתי גוש מעיק, עמום וחונק, שלא ידעתי בכלל איך קוראים לו. איך יכול להיות שאני פה בתוך נס, ומרגיש בגיהינום?

התשובה הייתה פשוטה: כי אני רוצה לנסוע לאומן שוב. והיה לתשובה עוד סעיף, קטן אבל משמעותי: ואני לא רוצה לנסוע לשום מקום אחר. עוד כמה שעות יהיה בוקר, והקבוצה כולה תצא למז'יבוז', אבל זה לא מה שאני רוצה.

אני רוצה לאומן. רק לאומן.

הבית השתתק והקולות התרחקו. ישבתי במיטה הגבשושית והייתי לכוד. נסעתי לאוקראינה בשביל מסע של קברי צדיקים, אז אני חייב לנסוע לקברי צדיקים. הנשמה שלי רוצה למקום אחר, אבל היא לא יכולה. גם לא בעוד אלף שנה.

התחלתי להתחנן על חיי, על רצוני הנואש. התחלתי לבכות להשם. אני יודע שזה לא מה שסוכם מראש, סליחה, מה אני אעשה והכל. ריבונו של עולם, הקדוש ברוך הוא, קח אותי לאומן שוב. בבקשה.

התמונה התבהרה עוד קצת, ראיתי אותי בחדר קטן עם חומה עצומה מקיפה וסוגרת. אין דרך לצאת—

ופתאום ישועה אלוקית. מין ידיעה שעלתה מתוכי פשוטה. מוחלטת. אני אעשה מה שארצה, ואיש לא יעמוד בדרכי. איש בעולם לא יכול למנוע ממני להגשים לעצמי את הרצון העמוק. זה רק דמיון, הפחד. אני אקום מחר בבוקר, אקח שוב את הסנדביצ'ים, ואסע לאומן שוב. ואחר כך הכל יהיה בסדר.

זה היה הלב של אותה נסיעה, כשנפלו לי החומות. איש בעולם לא יכול להבין עד איזה עומק היו הרגעים ההם. איש בעולם לא יכול להבין, אפילו אני לא ממש, מאיזה מקום באתי לרב'ה, מאיזה ערבות קרח קפואות ועוינות.

בבוקר, אמרתי למארגן הקבוצה במבוכה, "אתה בטח תחשוב שאני לא נורמאלי, אבל האמת היא שאני לא רוצה לנסוע למז'יבוז', אני רוצה לנסוע לאומן שוב".

הוא הנהן בראשה. "באמת, לא שמעתי על חסיד שנוסע אל הרב'ה שלו, ובדרך חזור, קופץ לעוד כמה אדמו"רים. באת בשביל רבי נחמן מברסלב, נכון? אז סע אליו. אני אסביר לנהג שיביא אותך בערב ישר לשדה התעופה, שעתיים לפני הטיסה". וזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי איך מציאות חיצונית נמסה ומתפוגגת, אחרי שהמלחמה הוכרעה מבפנים.

הפעם הייתי לבד. הנהג הרוסי נהג כמו רובוט, פרצוף מיושר קדימה, לא זז, ורגל על הגז במהירות קבועה. ישבתי על הספסל מאחור, מנסה לעכל מה קורה כאן. מי אני. מניין אני בא. לאן אני הולך. הקילומטרים טסו בחוץ ובפנים. הכל השתנה במהירות מסחררת. לא יודע מה קורה פה, אבל משהו קורה, אמרתי לעצמי, שמע, אתה עושה דבר שבחיים לא עשית, אתה משתנה. זה כבר לא יהיה אותו דבר, תביא בחשבון!

בשתיים עשרה בצהריים הייתי שוב בציון, ורק דורכות רגליי בשטח המרוצף, אני שומע בתוכי קול שאומר – התפילה האחרונה מאתמול כבר התקבלה פה. מה אתה עוד רוצה לבקש?

במקום תשובה הנחתי ראש על הציון ויצאה ממני אנחה. אנחה עמוקה. משהו שבחיים לא שחררתי. המון זמן שתקתי. שתקתי ודמעתי והמשכתי לשתוק. לא רציתי את כל המילים… רציתי משהו אחר.

רק אחרי הרבה זמן אמרתי, "ריבונו של עולם, תזכה אותי להיות אמיתי. אני רוצה להיות אמיתי". ופתאום העולם כאילו התרוקן מסביבי וצללתי לעומק של הבקשה שלי.

"אני", אמרתי לו והרגשתי את עצמי כפי שאני. עייף, כבד, עמוס, גורר רגליים, חצי מת.

"רוצה", אמרתי לו והרגשתי משהו קטן ועמוק ובלתי ניתן להגדרה מפרפר.

"להיות", אמרתי לו והרגשתי שעוד לא נולדתי בכלל. גל נורא של צער על חיי העוברים בחושך, בשיממון, הציף אותי, וכל כך רציתי לחיות!

"אמיתי". אמרתי לו. אמיתי אמיתי, בורא עולם, אמיתי אמיתי.

תפסיק, שמעתי בתוכי קול מבוהל, מה אתה מבקש, אתה יודע מה זה אמיתי? ואם זה כואב? ואם תהיה חולה? ואם תמות? מה זה אמיתי? תפסיק להגזים!!

אטמתי את האוזניים לבהלה ואמרתי ואמרתי ולא עצרתי. אמיתי, בורא עולם, אמיתי אמיתי. אני. רוצה. להיות. אמיתי!

ובכיתי.

עברו עשר שנים מאז הנסיעה הראשונה. עשר שנים וחמש נסיעות נוספות.

לכל אחד יש חלקים בסרט של חייו, שהם מעבר להשגתו. שלא יכולים לקרות, כמו שמגדיר היצר הרע שלי, אלוף ההפחדות והחיסולים – גם בעוד אלף שנה. הרבה דברים שלא יקרו אפילו בעוד אלף שנה, קרו לי אחרי שלושה חודשים. או שנתיים. או שבועיים. זה התחיל מאז שחיברתי את עצמי לרב'ה הקדוש, הצדיק יסוד עולם, רבי נחמן מברסלב. כמו סירת נייר קטנה ורועדת, שהתחברה למשחתת גרעינית, ועכשיו היא צוחקת על כל הקרחונים ועל כל הסערות ועל כל העומקים.

הוא מסיע אותי מבחוץ ומבפנים. חותך את שדות החושך אל נקודות בראשית של אור שלם, ומחזיק חזק חזק, כשאנחנו צוללים פתאום, אחרי הזנחה בת עשרות שנים, לאיחוד מחדש עם חלקי נשמתי.