"ואמר אשר עיקר הכלי זין של איש הישראלי לנצח את יצרו הוא רק התפילה והתבודדות, ועל ידי כל דבור ודבור של תפילה והתבודדות הוא מנצח הרבה, כמובא כל זה בליקוטי מוהר"ן. ואף על פי שמחמת ש"אין רגע בלא פגע", בודאי היו צריכין לקיים "אין רגע בלא פגע ובקשה", ואף על פי כן גם מעט הדיבורים שזוכה האדם לדבר לפניו מתוך עוצם דוחקו ועניותו באיזה פעם ביום, ונושא עיניו למרום ופורש כפיו לפניו יתברך, גם זה יקר מאד אצלו יתברך, כמבואר גם בזוהר הקדוש על פסוק: תפילה לעני כי יעטוף, אפילו העני המתפלל על צרכיו הגשמיים, על חסרון פרנסתו וכיוצא, עיין שם."

אני מעתיק משם את הזוהר, בתרגום: תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו, כל תפילה של ישראל תפילה, ותפילת העני עולה מכולן, מה [ה]טעם, משום שזו עולה עד כסא הכבוד של המלך ומתעטרת בראשו, והקדוש ברוך הוא משתבח באותה תפילה, …אוי למי שהעני יתפלל לאדוניו בגלל שהוא מציק לו, משום שהמסכן קרוב למלך יותר מכולם, כמו שכתוב "והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני".

התפילה היקרה ביותר, כמו שהזוהר הקדוש אומר, היא תפילה שבאה מתוך תפיסה של עניות. רבי נתן מוסיף, שלא צריך להיות עני בממון, ואדרבה, עיקר העניות היא בדעת. ואמרו חז"ל, אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג.). כמו בעבר, התפילה צריכה לבוא מתוך עניות- תפיסת החסרון. חסרון זה יכול להיות גם ברוחניות המדרש תנחומא (ויקרא, ה) מביא: "ונפש כי תקריב", לא נאמר נפש בכל הקרבנות אלא במנחת עני, אמר הקב"ה: מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו". לכאורה, הפניה אל ה' ממעמקים היא יותר קלה, כי ממילא אין לו ברירה, ומדוע אם כן הקרבה זו חשובה כהקרבה של עצמו? מילא ברוחניות- אם למרות כל הירידות הוא מקווה אל ה', אבל בפרנסה וכדו'? ואמנם, גם בזה יש קשיים. הצרות אוטמות את לב האדם מאד, עד שהאדם מצומצם רק למצבו הפנימי, וכאן נמדדת החיות האמיתית שלו. בשלב זה, כאשר החיות לא תלויה בשום דבר אחר, והאדם מועמד סגור עם עצמו, ברגע שהוא בוחר להתפלל, לכאוב על החסרון ותמיד להכיר בקב"ה כמשען שלו והמושיע שלו, אז את הנפש שלו הוא מקריב. את החיות העמוקה (שהיא הנפש) הוא מעלה למקום אחר, למקום הרבה יותר גבוה. עם כל זאת שהוא יותר ויותר אבוד, בין אם זה ברוחניות, ובין אם זה בגשמיות, אבל הוא פונה אל ה'- סימן שיש לו שייכות לכך בנפשו, ולא משום סיבה אחרת. הוא היה צריך ממזמן להתיאש. לכך, אומר רבי נחמן, אפילו הדיבורים המועטים, כה חשובים ויקרים. כל דיבור ודיבור הוא עוד "נצחון", שפירושו- כך מסביר רבי נתן- עוד קישור של עצמנו אל הנצח.

הרמב"ן (שמות כו) כותב על הפסוק הנ"ל: "ושמעתי כי חנון אני – חונן ומקבל תחנת כל אדם אע"פ שאינו הגון, מגזרת חנם". דבר עצום נלמד מכאן- אם נתפלל מתוך עניות אמיתית, הקב"ה יקבל תפילתנו מגזרת חנם, למרות שאנחנו הכי לא ראוים לכך.

דברים דומים כותב רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק, אות ריג): "מי שהוא חסר ומבקש השלמה, אי אפשר שהקדוש ברוך הוא לא יענהו וכמו שנאמר (תהלים לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע, וכמו שאמרו בזוהר (ח"ג קצה א) דתפלה דעני כלל כל צלותין ובקעי רקיעין. ואין עני אלא בדעת (נדרים מא ע"א), אפילו אין יודע איך להתפלל ולרצות לקונו. ולכן אמר בו "ולפני ה' ישפוך שיחו", ושיחה פירושו מילי דעלמא, ולא דברי תורה … היינו שמדבר בלא דעת וישפוך, ולא במתון ובסדר … וזו מקובלת יותר". אפילו אם העני לא מדבר כמו שצריך, עדין הדברים יקרים. מדוע? כי אמנם הוא לא פונה מתוך תורה ודעת, אבל הוא פונה מעמקי לבבו. כפי מצבו, הוא לא צריך התעוררויות או מחשבות עילאיות שעליו לעסוק בהן ועל ידן להתרומם; הכל מבולבל לחלוטין. אבל מצד שני, הוא מעל כל התפלות האחרות. הוא זה שפונה מעמקי לבבו, ובצמצום החיות שלו על ידי הצרות והדחקים, כשהוא פונה לה'- עצמיותו פונה לה', וזאת הקריאה הכי גדולה שיכולה להיות. המלים בסך הכל הן סימן, הן אלו שמעוררות אותו ומוציאות את הרגשות החוצה, מפנות אותן אל השי"ת.

* * *

כמו שהבאנו למעלה, רבי נתן ורבי צדוק אומרים שהעניות היותר גדולה היא עניות הדעת. חוסר ישוב הדעת הוא הצרה הגדולה ביותר, ובגלל זה גם מעשינו מלאים פצעים וחבורות. עניות זאת יכולה להיות גם כשהתאוות מתגברות ומתפשות עלינו, או שאנחנו נתונים לרצונו של היצר הרע, חס ושלום. הקריאה להשי"ת במצב זה, מתוך הרגשת הדוחק הגדול הזה, היא התפלה הכי יקרה, וכמו שהרמב"ן אומר- היא בודאי תיענה, מדין מתנת חינם. לא צריך לשים לב אם הצלחנו לסדר תפלה הגונה עם תיאור כל מה שעובר עלינו. כל מילה היא נצחון, כל מילה היא אוצר יקר. כל מילה מקרבת אותנו להשי"ת, דווקא כשיש קשיים.

חזק ונתחזק!