אנחנו בדרך

י״ג באב תשע״ט

אנחנו אולי הרבה 'מסביב' ולא נוגעים בעצם הנקודה, אבל הפכנו את געגועי הקדושה שלנו לנושא שבו אנחנו מועסקים. על זה אנחנו מדברים, חולמים, מתפללים. אולי מסביב, אבל כל המסביב הזה הופך לסביבת העבודה שלנו, והסובב הזה בוודאי יהפוך לדבר שנהיה מלאים ממנו באמת. (משיבת נפש)

ספירת העומר תופסת אותנו באמצע הדרך. יצאנו כבבר ממצרים, אבל אנחנו עדיין לפני מתן תורה. קיבלנו את החירות, אבל אין לנו עדיין תוכן שנוכל למלא בו את החלל החדש שהתאפשר בזכותה. בחיים יש לנו גם תקופות כאלה בהן אנחנו עדיין לא כאן ולא שם. התקופות הללו, תקופות המעבר, נושאות סיכון בתוכן. התורה מציינת שעמלק תקף את עם ישראל דווקא בדרך- "אשר קרך בדרך", ובדיוק בזמן שבין יציאת מצרים וקבלת התורה. הסיכון נובע מזה שהזהות שלנו מתבררת בדרך, ואולי מתוך הדרך. כל עוד שלא הגענו ליעד אנחנו עדיין לא יודעים מי אנחנו באמת, ואז יכולים להופיע כל הכוחות הרעים ולהפיל אותנו.

הדרך היא בוודאי הכרחית, אי אפשר לוותר עליה. אבל איך עוברים אותה בשלום? אם "הבא ליטהר אומרים לו – המתן" (ליקו"מ ו), איך נדע שתקופת ההמתנה לא תכניס אותנו לשינה שכשנתעורר ממנה פתאום נגלה ש"דודי חמק עבר", שהטוב הלך לו?

בכמה מקומות רבי נתן מדבר על כך שתקופת ספירת העומר היא זמן של אתערותא דלתתא, התעוררות שנובעת מצד המעשים שלנו. יציאת מצרים היא נס שכל כולו גילוי אלוקי – "אני ולא מלאך"; לכן אנחנו אוכלים מצה שהיא נטולת השבחה אנושית. לעומת זאת בתקופת העומר באה לידי ביטוי ההתעוררות שלנו, ולכן בסופה אנחנו מביאים כקרבן את שתי הלחם שהם חמץ, בהם כבר מופיע המעשה שלנו. אמנם למעשה כבר בתוך יציאת מצרים הופיעו ניצנים קטנים של אתערותא דלתתא, שהם קרבן פסח וברית המילה. רבי נתן מבאר (כבוד אב ואם, ב ח) שהמעשים הללו הם עדיין לא אתערותא דלתתא שלמה, וזה בעצמו חלק מהנס של יציאת מצרים: עצם העובדה שכֵּלִים של מצוות בודדות יכלו להכיל בתוכם אור של גאולה. מועט המחזיק את המרובה. וכך הוא אומר בלשונו: "וְהִפְלִיא ה' יִתְבָּרַךְ עִמָּהֶם וְנָתַן לָהֶם מִצְוַת פֶּסַח כְּדֵי שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בּוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם אֵיזֶה זְכוּת בְּעָלְמָא לָצֵאת, הַיְנוּ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם אֵיזֶה כְּלִי לְקַבֵּל הַשְׁפָּעַת הַנֹּעַם הָעֶלְיוֹן".

בתוך הדברים של רבי נתן יש לשון מאוד ייחודית – 'כְּדֵי שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בּוֹ'. הלשון הזו מופיעה במקומות נוספים בליקוטי הלכות לגבי המצוות של מצרים. עצם הלשון של 'התעסקות' בעצמה מראה על הפלא הגדול שיש כאן. בעצם, אין ביכולת של עם ישראל להכין את עצמו לגאולה. ברור שהיא תהיה מעשה אלוקי לגמרי. אבל מצד שני, פטור בלי כלום אי אפשר. אבל אלו מצוות אפשר לקיים בתוך הגלות? הקיום שלהן בוודאי יהיה חסר את כל המהות האמיתית שתתגלה רק אחר כך. כביכול, מלשונו של רבי נתן משמע שזה באמת נכון: המעשה בעצמו לא יכול לפעול את מה שהוא אמור לפעול. הוא רק נחשב כהתעסקות. במצב של ההמתנה אין משהו שאפשר לעשות. מה שכן אפשר לעשות, זה 'להתעסק' במצוות.

אם זה נשמע קצת צורם, שהכל רק 'בכאילו', נשים לב שלהתעסקות יש שני פנים. יש מעמד הלכתי שנקרא 'מתעסק', שהוא מתאר אדם שעשה פעולה מבלי שהוא מתכוון אליה בכלל. הוא עסוק במשהו אחד, ובחוסר מודעות יצא ממנו מעשה מסוים. זהו צד אחד של ההתעסקות- עשייה בכאילו, מנותקת מהדבר האמיתי. אבל יש התעסקות אחרת, כמו במשמעות של עיסוק. עיסוק מבטא שקיעה וריכוז סביב עניין אחד, פעולה ששואבת את כל האדם לתוכה. כשעסוקים במשהו באמת אז הכל מסתובב סביב אותו עניין, והוא הופך לנושא המרכזי.

כשאנחנו עדיין לא במקום השלם, מחוץ לקדושה, אנחנו בסיכון של הדרך. אנחנו עדיין לא בתכלית, וגם העשייה שלנו מנותקת ממנה ברובד מסוים. מה שכן ביכולתנו לעשות זה להתעסק. הממד השקרי שבהתעסקות ייוצג בפנינו על ידי היצר – כל מה שאתה זה רק בכאילו, לא באמת. תפסיק לעשות מעשים כאילו אתה נמצא במקום אחר. אתה לא שם, אתה לא שייך לעולם ההוא. אבל הצד האמיתי שבהתעסקות זורח מול עינינו כשאנחנו ממשיכים בעקשנות: אנחנו אולי הרבה 'מסביב' ולא נוגעים בעצם הנקודה, אבל הפכנו את געגועי הקדושה שלנו לנושא שבו אנחנו מועסקים. על זה אנחנו מדברים, חולמים, מתפללים. אולי מסביב, אבל כל המסביב הזה הופך לסביבת העבודה שלנו, והסובב הזה בוודאי יהפוך לדבר שנהיה מלאים ממנו באמת.

אין כמו ספירת העומר לבטא את ההתעסקות. בספירת העומר אנחנו לא 'עושים' שום דבר, רק סופרים. אבל הספירה הזאת מגדירה את כל המהות של הסיפור שלנו, מאין באנו ולאן מועדות פנינו. "שצריך להרגיל עצמו מאד כשיהיה לו כיסופין והשתוקקות דקדושה, שיכסוף וישתוקק ויתגעגע מאד תמיד מתי יזכה להתקרב להש"י באמת, לצאת ממדריגתו הפחותה והשפילה וליכנס אל הקדושה באמת, לשוב אליו יתברך… וזהו בחינת ספירה, שהוא בחינת השתוקקות וגעגועים, כמו מי שסופר הימים מחמת שמתגעגע וכוסף ומשתוקק מאד לאיזה דבר, מחמת זה סופר הימים – מתי יזכה לבא לאותו הדבר" (רבי נתן, פסח ו ה). כשאנחנו סופרים, מספרים לה' מה אנחנו באמת רוצים ממנו, אנחנו מגדירים את הדרך, שהיתה סוג של תוהו, פתוחה לכל הכיוונים, לכזאת שתוביל אותנו אל הקדושה.

השאלה התמידית היא הרי, מי אומר שנגיע. אנחנו בדרך, אנחנו לא יכולים לדעת מה יתפתח שמה. אבל אם הדרך כולה מועסקת סביב דבר אחד, וכל המשברים וכל הנפילות והלב הנשבר הם כולם חלק מאותה מסגרת, בדרך ל, אז זאת התשובה. אנחנו בדרך.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support