אמצעי פשוט לזכות בדין

"צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב שבאותו המעט אינו רשע. ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות… מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה… כי אף על פי שהוא רשע – איך אפשר שאין בו מעט טוב עדיין? כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה או דבר טוב מימיו?! "ועל ידי זה שאתה מוצא בו עוד מעט טוב ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות… אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה על ידי זה".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, רפב)

כעת, כשכולנו מחפשים איזשהו פטנט מהיר לזכות בדין, מקבלים דברי חז"ל: "הדן חבירו לזכות – דנין אותו לזכות", טעם מיוחד. הרי לכם המחאה שחתומה עליו לא פחות מאשר הגמרא במסכת שבת (קכז ע"ב). באופן פשוט "לדון לכף זכות" הכוונה, שגם כשאני רואה מעשה שנדמה למעשה רע, יש לדון את העושה לכף זכות, ולומר שבהתאם לתנאים, לנסיבות ולאילוצים שאינם ידועים לי, הוא נהג כראוי.

מי שנוהג כן, ידונו גם אותו לזכות, כלומר שיתחשבו בכל מעשה שלו בתנאים ובנסיבות בהן היה נתון ולא יחמירו עליו.

וזה לא רק 'פטנט' אלא מצווה וחובה, כפי שנפסק בספר 'חפץ חיים': "אם רואה אדם שדיבר או שעשה מעשה, ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד הטוב ולצד הזכות, צריך להטות הספק ולהכריעו לכף זכות". בהערה כתוב שם: "והוא מצות עשה מן התורה" (לשה"ר ג, ז). אבל יש במצווה זו רובד נוסף: שאדם ידון לכף זכות גם את מי שבאמת נכשל בעבירה, ללא ספק. שכרה של הנהגה זו יהיה, כמובן, שמשמים ידונו גם אותו לזכות, אף על פי שיש לו גם עבירות כאלו שקשה לתרץ אותם אפילו לפי התנאים והנסיבות.

כיצד עושים זאת?

יש לדון לכף זכות את "האדם" ולא את "המעשה"! כפי שדייקו דורשי רשומות: "הווי דן את כל האדם לכף זכות", אף שאת המעשה אינך יכול להצדיק, אבל כלפי האדם עליך להתייחס בחיוב, שהרי מלבד החטא הזה, יש לו זכויות ומעלות רבות, כאמרתו של רבינו "גם אדם גדול עלול להכשל בעוולה מסויימת, ואף על פי כן הוא ישאר אדם גדול".

אולם, במאמר שבכותרת מגלה לנו רבינו רובד עמוק עוד יותר בעניין זה: לדון לכף זכות אפילו רשע גמור, גם מי שרובו ככולו מונח ושקוע בהבלי העולם הזה, והעבירות והחטאים מהווים את הרוב המוחלט של המעשים שלו – גם כאן מי שינהג כך וידון אותו לכף זכות יזכה גם הוא להתייחסות דומה משמים שידונו אותו לזכות.

אפילו אם הוא באמת מתרשל בעבודת ה', כך שלפי כל קנה מידה אין המעשים הטובים שלו מצדיקים להשאיר אותו בחיים לשנה נוספת, אומרים גם עליו בשמיים, "כי אף על פי שהוא רשע גמור – איך אפשר שלא עשה איזה מצוה או דבר טוב מימיו?!"

תשאלו: הרי המצווה היא "לדון" לכף זכות, כלומר לחפש צדדים שעל פיהם באמת המעשה איננו רע, או להתבונן ברוב המכריע של מעשיו הטובים של הנדון שבגללם באמת ראוי לשופטו לזכות. אבל להחליט שהאדם זכאי בגלל כמה נקודות טובות בודדות לעומת הררי חטאים – הרי דבר זה רחוק לכאורה מכל דין צדק!

התשובה נעוצה בהכרת מעלתה של נשמה יהודית, ש"ישראל הם רחוקים לגמרי מעוון, ואין עוון שייך להם כלל כלל לא, לפי גודל קדושתם משרשם" (ליקו"מ ח"ב, ז). נכון, אם לדון את מעשיו של האדם, יתכן שרובם ככולם גרועים ומקולקלים, אבל אם נתבונן במהותו של יהודי, שם די בנקודה אחת קטנה של מצווה או מעשה טוב כדי להוכיח את מעלתו הגדולה.

שכן כל מצווה מהווה קשר נצחי עם בורא העולם שהינו מעל כל הפגמים והקלקולים שאינם מעידים כלל על מהות הנפש, והרי הם כבוץ הדבוק ביהלום שאינו מוריד מערכו ומחשיבותו.

מבט זה על מהותו הפנימית של יהודי, מאפשר לנו לדון לכף זכות אפילו את הרשע הגמור, כך שגם לו תהיה אפשרות לחזור בתשובה; וכך שגם אותנו ידונו לכף זכות, ולמרות הכל יתנו לנו את מירב האפשרויות להתקדם ולהשתפר לקראת השנה הבאה עלינו לטובה.