ענה ואמר:
"אצל העולם אמונה הוא דבר קטן
ואצלי אמונה הוא דבר גדול מאד.
ועיקר האמונה הוא בלי שום חכמות
וחקירות כלל רק בפשיטות גמור"
(שיחות הר"ן ל"ג)

לחצו כאן למאמר הקודם

כאמור, לא רק רבי נחמן הזהיר כל כך להתרחק מחקירות ופילוסופיה, אלא, כפי שכבר הזכרנו, עוד בימי הראשונים והאחרונים, ואף בימי הגאונים, יצאו רוב גדולי ישראל חוצץ נגד העיסוק בפילוסופיה, ביניהם רב האי גאון, הרא"ש, הרשב"א וכו', וכמו שכתב הגר"א בביאורו על שו"'ע יו"ד בהלכות מעונן ומכשף ס"ק י"ב, על אחד מגדולי הראשונים זיע"א שנמשך אחר הפילוסופיה, בזה"ל: "כל הבאים אחריו חלקו עליו… והוא נמשך אחר הפילוסופיא ולכן כתב… אבל כבר הכו אותו על קדקדו… והפילוסופיא הטתו ברוב לקחה, לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן. וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם, אלא כל הדברים הם כפשטן. אלא שיש בהם פנימיות – לא פנימיות של בעלי הפילוסופיא שהם חיצוניות, אלא של בעלי האמת" – – –

וכן כתב הרא"ש בשו"ת שלו סי' נ"ה: "שאין התורה טבעית, אלא קבלה. אבל חכמת הפילוסופיא היא טבעית, ולכן אין להביא ראיה מדבריהם. ועל זה אמר החכם וכל באיה לא ישובון, רוצה לומר, כל הבא ונכנס מתחילה בחכמה זו לא יוכל לצאת ממנה, להכניס בלבו חכמת התורה, כי לא יוכל לשוב מחכמה טבעית שהורגל בה, כי לבו תמיד להמשך אחריה… ותעלה ברוחו להשוות שתי החכמות יחד ולהביא ראיה מזו לזו, ומתוך זה מעוות המשפט. כי שני הפכים הם, זרות זו לזו, ולא ישכנו במקום אחד" – – –

וכשם שאילו באנו לצטט את דברי רבינו ז"ל ותלמידיו בענין החקירות, תכלה היריעה והם לא יכלו, כן גם אם נבוא לצטט את דברי הקדמונים בענין זה, לא יוכלו כל אילי נביות להכילם. כן כתב גם השל"ה הקדוש במסכת שבועות: "הרחקת לימוד פילוסופיה ואיסורה, מבואר בדברי הקדמונים והאחרונים, ואם להביא כל דבריהם הוא עלי למשא. אפס קצות מהם תראו, מה שכתב רב האי גאון, נמצא בעין יעקב במס' חגיגה, במאמר ארבעה נכנסו לפרדס, ע"ש. והרא"ש ז"ל כתב בתשובה כלל כ"ה וזו לשונו: ואף על פי שלא ידעתי מחכמה חיצונית שלכם,בריך רחמנא דשיזבין מינה [-ברוך הבורא שהצילני ממנה], כי בא האות והמופת, להדיח האדם מיראת הש"י ותורתו וכו'".

אך מעניינים הם דברי הרשב"א כפי שמביאם השל"ה: "המתמיד בספרי היוונים [כך מכונים ספרי הפילוסופיה כבר בחז"ל] עושה אותם עיקר ועוקר תורת ה'… וישים למר מתוק ומתוק למר, מעורר על תורת אמת עצה ומריבה… וכמעט עוקרין כל תחומיה … ואך אסרו חז"ל להגות בספר בן סירא, כל שכן באלה יש שגורמים לסור מאחרי ה'. היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תישרפנה?!" הרשב"א לא הסתפק בדבריו אלה, אותם העלה בתשובותיו סי' תי"ט, הוא אף יצא בחרב וחנית על יושבי עיר פרובינצה שהתעסקו בחכמות חיצוניות, עד שעמדו הוא ובית דינו והחרימו בחרם חמור את כל המתעסק בחכמות אלה.

נחרצים יותר הם דברי רבינו תם בספר הישר, שאגב דבריו החריפים נגד העסק בפילוסופיה, שלל לחלוטין את ההנחה שהיתה נחלת הפילוסופים שכאילו חכמת הפילוסופיה היא 'פרדס' סודות התורה… ובמנותו ארבעה עשר דברים המבטלים את עבודת השי"ת, מנה גם את חכמת הפילוסופיה בין המבטלים העיקריים: "יש חכמות משחיתות האמונה, כמין חכמת חיצונית וחכמות הפילוסופיה ואין צריך לעובד אלקים לשקוד עליהם. רק ירחק מהם בכל כחו. כי טרם שישיג מהם תועלת, יאבד אמונתו. וכמה חכמים בעיניהם חשבו שעלו למרום החכמה ושעמדו בסוד גדול ולא ידעו כי רחקו מהאמונה. ולא יכירו הדבר כי המתעסק בחכמת הפילוסופיה תרחיקהו מעט מעט והוא לא ידע, ולא יבטח הנכנס בפילוסופיה שלא תאבד אמונתו".

גם נכד הרא"ש, בעל "שבילי אמונה", כתב בספרו דף ק' נתיב ח' על הנותנים דעתם לחכמת הפילוסופיה "וחושבין שזהו מעשה מרכבה וזה באמת אבדון ומות", בהמשך דבריו אף הביא ראיה מפרק חלק שבסנהדרין, שלומדי פילוסופיה אין להם חלק לעולם הבא. ואף בעמח"ס "עבודת הקדש" דיבר מרות נגד חכמה זו, באמרו, ששלמה המלך ע"ה ברוח קדשו יסד את ספר משלי על שתי נשים – האחת אהובה והאחת שנואה. השנואה היא הפילוסופיה, אישה מנאפת, אישה זרה, אשר אמריה החליקה, בפתותה את נפש האדם למינות רח"ל. ואילו האשה המשכלת היא התורה, אשה יראת ה' היא תתהלל וכו' וכו' – – –

גם בדברי חז"ל ישנם דברים מפורשים נגד חכמה זו. בזוה"ק פרשת כי תצא דף רע"ז כתוב שיש שדים תלמידי חכמים שמהם משתלשלים "בדיוקנייהו בארעא, אינון מארי פילוספיא" [-בדיוקנם בעולם, הם בעלי פילוסופיה]. עוד יש במסכת ברכות "כשחלה רבי אליעזר, נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו: 'רבי למדנו ארחות חיים ונזכה בהם לחיי העוה"ב', אמר להם: '…ומנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים, ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא'" עיין שם בעין יעקב בענף יוסף: "ומנעו בניכם מן ההגיון, הוא הנקרא אצלנו לאגי"ק [-לוגיקה], שהוא ראשית לימוד חכמות פילוסופיא", הרי לנו "ארחות חיים" כפי שרבי אליעזר הגדול לימד את תלמידיו וכפי שמתבטא הזוהר לעיל בסיימו: ואית אחרנין, מארי סתרי תורה, מארי מדות, דאינון ירתין נשמתין מסטרא דמלבותא קדישא דאיהו בלילא מעשר ספירן". [-ויש אחרים בעלי סתרי תורה, בעלי מדות, שהם יורשים נשמות מצד המלכות הק' הכלולה מעשר ספירות] – שוב ראיה לדעת רביה"ק הצרופה, שהנטיה לחקירות היא מצד הנפש הפגומה ואילו הנטיה לסתרי תורה, לזוה"ק ולספרי האר"י הקדוש, נובעת מנשמה קדושה, כזו הבאה מצד "מלכותא קדישא" הכלולה מעשר ספירות. השל"ה הקדוש המזכיר פרק זוהר זה בקצרה, מסיים: "על כן אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, למלא כרסנו ממקרא, משנה, תלמוד ופוסקים ואחר כך לעסוק בחכמת הקבלה ואז מתקדש בקדושה גדולה ואז נשמתו תלך בדרך סלולה" אותה דרך סלולה שאין בה מחכמת הפילוסופיה היא הדרך בה דגל רבינו הקדוש והנורא.

להשלמת הענין כדאי לעיין בספר "שומר אמונים" למהר"י אירגאס בויכוח ראשון, פרקים ט' – י"ג, שם מובא גם ציטוט ממגילת סתרים ששלח הרמב"ם לתלמידו החשוב, בהם חזר מכל דעותיו הקודמות בהתוודע לו "חכמת הקבלה האמיתית". מגילה זו היתה גם לעיני מוהר"ם אלשקר ז"ל ונשמעה למהר"י אברבנאל ולאחד ממפרשי הרמב"ן, המספר על ר' יעקב אחד, שמסר את תורת הקבלה להרמב"ם "ולרוב שמחתו בה, היה משתבח בה לתלמידיו. אמנם לא זכה לזה עד קרוב לאחרית ימיו".

לאור כל זאת, מובן היטב, למה כה הרחיק אותנו רבי נחמן מהפילוסופיה, עד שאמר שזהו "מזג רע" לחקור בחקירות. בהקשר לדבריו אלו עלינו רק לציין שמכיון שאין אדם שלא יהיה מעורב בו מקצת מן הרע, אמר רבינו – כנראה על כל אדם – ש"יש חקרן בתוך לב בני אדם, דהיינו הבעל דבר שהוא מכניס חקירות בלב האדם. וצריכין להכניעו ולגרשו" (שיחות הר"ן שם), כי על כן, על כל אדם לדעת – חוץ מאזהרות רבינו להתרחק מחקירות – גם היאך להכניע את החקרן הזה. ננסה נא איפוא בזאת, לשרטט קוים מספר מדרכיו של רבינו, בהרחקת החקרן הלזה.

כבר צוין לעיל, שעיקר הנטיה לחקירות נובעת מפגם הברית ח"ו, וממילא מובן שככל שמתקדש האדם, כן יקל לו להאמין בהשי"ת, בתורתו ובצדיקים האמיתיים. תיקון זה, הוא תיקון מקיף ויסודי ביותר לרכישת האמונה הקדושה. אך ישנם גם עצות קטנות ושיחות נאות שדיבר רבי נחמן, שאינם נופלים בחשיבותם מידיעה זו האחרונה. כך למשל כתוב בשיחות הר"ן: "יש בני אדם שהולכים עם איזה קשיא זמן' רב ובאמת הקשיא שלו הוא תירוץ, רק מחמת שאין לו דעת נדמה לו לקשיא, כמו למשל ששואלים את התינוק שנשבר הזכוכית של החלון ולקחו הזכוכית השני שאצלו וקבעוה כאן, ואם כן יפרח הציפור דרך החלל הזה של זכוכית השני… וכששואלין את התינוק כך, דהיינו שכוללין לו התירוץ עם הקשיא ביחד, אזי נדמה לו לקשיא גדולה, ובאמת הכל שטות, כי אדרבא, הקשיא שיפרח הציפור הוא תירוץ על קשיא הראשונה של שטות, כי באמת אין לוקחין בשביל זה הזכוכית השני לסתום, כי יפרח דרך שם… רק התינוק, מחמת חסרון הבנתו, אינו מבין שכוללין לו הקשיא עם התירוץ ביחד… כמו כן ממש בני אדם שנכנס בלבם קשיות של שטות באלו, שבאמת זאת הקשיא הוא תירוץ, אך מחמת חסרון הבנתו נדמה לו שהוא קשיא גדולה. והבן היטב. על כן צריך האדם לסלק מדעתו ולברוח מקשיות וחקירות ושטותים ובלבולים, רק לחזק את עצמו באמונה לבד".

קראנו כאן משל נפלא לפחיתות דעתנו האנושית, קוצר השגתנו, והבנתנו הדלה. וכאשר ניטיב להבין זאת, נדע כמה ענייה היא דעתנו, עד שאנו מניחים הנחות המטרידות אותנו בקושיות גדולות לכאורה. בו בזמן שהנחות אלו בעצמן מופרכים מעיקרם, בהיותן תירוצים לקושיות שאנו שואלים. הודעה מעין זו, אותה הודיע לנו רבי נחמן, כבר מסירה את הלוט, מהערפל הכבד שמוריד יצר הרע על האמונה הקדושה.

עוד כמה וכמה הודעות שיש בהם בכדי לפזר ערפל זה יש בדברי רבינו כפי שנביאם בזה:

"אמר שהולך אפיקורסות גדול על העולם, וכן סיפר כמה פעמים … אשרי מי שיחזיק עצמו באמונה באלו העתים … ואמר: עוד יהיה זמן שמי שיהיה איש כשר פשוט, יהיה חידוש גדול כמו הבעל שם טוב ז"ל" גם להודעה זו יש כח להעמידנו על המציאות לבל נתבלבל ח"ו משטף האפיקורסות שירד בדורות האחרונים בעוונותינו הרבים. רבי נחמן הודיענו למפרע "שזה יהיה הנסיון קודם ביאת משיח, שיתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים באמונה, ומי שיזכה לעמוד בנסיון וישאר קיים באמונתו אשרי לו… ואם כן היה ראוי שכל אחד ישכיל ויחוס על עצמו לישאר קיים באמונתו ולא יהיה לו עוד שום נסיון וצירוף כלל, מאחר שכבר הודיעו זאת מקודם" ואכן. אם כי בדור הקודם היתה הכפירה בה' ובתורתו גלויה יותר, הרי שגם היום, עיקר ירידת ישראל נובע מחוסר אמונה, אותו גרמו המשכילים למיניהם וכל הבאים אחריהם.

הודעה נוספת: "שמעתי בשמו שדיבר עם איש אחד שהיה לו בלבולי אמונה וחיזק אותו רבינו ז"ל ואמר לו, שאיתא, שכל התהוות מעשה בראשית היה רק בשביל מה שצפה השי"ת שיהיו אנשים שיהיה להם יסורים בענין האמונה הקדושה, מחמת הבלבולים והכפירות העולים על מחשבתם רח"ל. והם יתגברו כנגד אלו המחשבות ויתחזקו באמונה, ורק בשביל זה ברא השי"ת את כל מעשה בראשית" – – –

בד בבד עם הודעות כאלה וכיוצא בהם, גילה רבי נחמן עצות נפלאות וקלות, כדי להגיע לאמונה. בליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה מ"ד כתוב: "האמונה תולה בפה של אדם, בבחי' אודיע אמונתך בפי (תהלים פ"ט), היינו על ידי שמדברין האמונה בפה, זה בעצמו אמונה וגם על ידי זה באים לאמונה. ומחמת זה צריך להזהר מאד מדיבורים של כפירה ואפיקורסות". ובשיחות הר"ן קמ"ב "ראה זה מצאתי מכתב יד החברים בביאור יותר קצת, וז"ל: כשנופל לאדם ספיקות באמונת הבורא ית"ש, יאמר בפה מלא אני מאמין באמונה שלימה שהוא יחיד ראשון ואחרון!"

עצה אחרת שהיא אולי במעט קשה מזו הראשונה, אך מובנת יותר, היא עצת ה"צעקה מן הלב" ובלי קול – לצעוק להשי"ת מתוך הקושיה המתעוררת ח"ו, בבחינת ש'מע י'-י ק'ולי א'קרא (תהלים כ"ז) – ראשית תיבות 'קשיא' (כמובא בתיקוני זוהר (תיקון י"ג, דף כ"ח ע"א), על הפסוק "וימררו את חייהם בעבודה קשה" (שמות א), היינו שבמצרים שבעו בני ישראל מרורים מ'קושיא'). וזו היתה עיקר צעקת בני ישראל במצרים, על אשר שקעו בקושיות ולא יכלו לתרצם, "שהם המניעה הגדולה מכולם, ואזי צריך לצעוק לאביו שבשמים בקול חזק מעומק הלב, ואזי השי"ת שומע קולו ופונה לצעקתו ויכול להיות שמזה עצמו יפול ויתבטל לגמרי כל הקושיות והמניעות הנ"ל. ועל כל פנים השי"ת שומע קולו, שזה ישועתו". בהשלמת הדברים (בשיחות הר"ן קמ"ו) כותב מורינו רבי נתן, "והעיקר, כי הצעקה בליבו בעצמה הוא בחינת אמונה. כי אף על פי שבאים עליו כפירות גדולות וקשיות, עם כל זה, מאחר שצועק על כל פנים בליבו, בוודאי עדיין יש בו ניצוץ ונקודה מהאמונה הק', כי אם ח"ו לא היה בו עוד שום נקודה מהאמונה כלל, לא היה צועק כלל!".

עוד עצה חשובה שעל ידה מגיעים לאמונה הקדושה, היא הבושה. כבר דובר לעיל בהרחבה שמסיבות שונות נוטה אדם לכפירות ח"ו, חלק מסיבות אלו הינן מעשיו הרעים או הולדתו שאינה בקדושה. על כך אמר רבי נחמן: "ולזה צריכין בושה ולב נשבר, שמי שיש לו חקירות ומחשבות אלו ח"ו, ראוי לו להתבייש מאד על אשר נולד בגשמיות כזה, או שעשה מעשים כאלו, שבא לזה שיבואו לו מחשבות בנגד אמונתנו הקדושה, וכבוד ה' מלא את כל הארץ, כי מלא כל הארץ כבודו, ועליו באים מחשבות ח"ו לגרשו ולעקרו ח"ו מאלקים חיים, אשר הוא חי החיים, יתברך ויתעלה שמו. ואין צריך לבאר גודל הבושה שראוי שיהיה לו כשבאים עליו מחשבות כאלו ח"ו. וע"י בושה ולב נשבר, על ידי זה מגרש ומשבר החקירות והמחשבות הנ"ל".

אולם, עצה גדולה ביותר, היא לא רק עצה, אלא דרך השקפה אמיתית ביותר להגיע לאמונה הקדושה, מובאת בספרי רבי נחמן ובליקוטי הלכות פעמים רבות. זוהי תמציתה, כפי שהיא מופיעה בלקוטי עצות בפרק אמת ואמונה ד': "אי אפשר לבוא לאמונה, כי אם על ידי אמת – היינו, כי עיקר האמונה אינה אלא במה שאין השכל מבין, כי במקום שהשכל מבין אין שייך אמונה, ואם כן כשאין השכל מבין, מהיכן יבוא להאמין במה שצריך להאמין?! על כן, עיקר האמונה תלויה ב"אמת", שאם ירצה האדם להסתכל על האמת לאמיתו, יבין מאליו שצריכין להאמין האמונה הקדושה בהשי"ת ובצדיקים האמיתיים ובתורתו הקדושה, אף על פי שאי אפשר להבין בשכלנו המגושם, כי על ידי הסתכלות על האמת בעין האמת, יבין מרחוק שהאמת הוא כך רק שאי אפשר להבין בשכל וצריכין רק להתחזק באמונה שלמה. והבן היטב".

"ניכרים דברי אמת" אמרו חז"ל. האדם ניחון בחוש להכיר את האמת, ועל ידי חוש זה מסוגל כל אחד ואחד להבין היכן היא האמת, כפי שאמנם קורה שעיקר חזרתם של הרחוקים אל היהדות ועיקר התקרבותם של רבים לדרך רביה"ק, נעוצים בהרגשה, יותר מבהבנה, שכאן כאן היא האמת לאמיתה.

ביררנו, אם כן, מנין באים הכפירות לאדם, ואיך יוכל להפטר מהם. מעתה נביט נא אל השבחים הגדולים שחלק רבי נחמן ז"ל לאמונה הפשוטה ולהולך בדרך קודש זו: "כשאדם הולך בתמימות באמונה לבד, בלי שום חקירות, יכול לזכות שיעזור לו השי"ת שיבא לבחינת 'רצון' שהוא למעלה מחכמה… דהיינו שיזכה שיהיה לו רצון מופלג, חזק מאד, אליו יתברך, בהשתוקקות נמרץ מאד, עד שלא ידע מה לעשות כלל, מגודל ההשתוקקות ויצעק וכו' "…

כאלו הם המדרגות הנפלאות, להן זוכים על ידי אמונה פשוטה. כי האמונה הפשוטה היא היא האמונה הטבעית הטבועה בלב האיש הישראלי. כי על כן, זוהי האמונה המקורית האמיתית והשרשית, שעל ידה ניתן להגיע למדריגות עליונות ונוראות, כאותה השתוקקות מופלגת וחמדה עזה להשי"ת "עד ש[מרוב געגועים לה'] לא ידע מה לעשות".

מעלה יתירה יש לאמונה הפשוטה על פני אמונה בדרך החקירה שעל ידה זוכה האדם לבסוף להבין גם בשכל את כל הדברים שלא הבין מתחילה בשכלו. וכך כתוב בספר המידות, ערך אמונה (אות כ): "מתחילה צריך להאמין בהשם יתברך ואחר כך יזכה להבין אותו בשכל". צא וראה מה גדול כוחה של האמונה הפשוטה שאינה מובנת בשכל, שזוכים על ידה להשיג ולהבין, כביכול, את השי"ת בשכל – דבר שאין זוכים לו המְחַקְרִים שכל כולם מלאים ספקות כל ימיהם. לא כן הוא המאמין הפשוט הזוכה לבסוף להבין, ואף לראות בעיניו, את כל מה שהאמין בו מתחילה בדרך אמונה גרידא. ראשי תיבות נפלא נמצא כתוב על נייר בין גנזי מוהרנ"ת, שם היה כתוב שהפסוק "נ'פתחו ה'שמים ו'אראה מ'ראות א'לקים הוא ראשי תיבות "אמונה".

"מראות אלקים" – אלו הם תוצאות האמונה הפשוטה שקדמה להן, "נפתחו השמים" – זהו שכרו של המאמין הפשוט.