"אם יתן – יתן, ואם לאו – לאו"

"כשמתפלל… צריך להתפלל בתחנונים, ויבקש מאת הקב"ה מתנת חינם, ולא יתלה בזכות עצמו… כי צריך להקטין את עצמו… בבחינת 'אל תתהדר לפני מלך' (משלי כה)'.
"ובשביל זה אין לאדם לדחוק את עצמו על שום דבר, אלא יבקש בתחנונים – אם יתן לו ה' יתברך – יתן ואם לאו – לאו".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א כ)

"כל העניין שלי הוא תפילה", הינה אימרה ידועה של רבינו, אבל מה שאולי ידוע קצת פחות הוא, שמלבד דרישתו להתייגע כדי לכוון בתפילה, יש לרבינו גם עצות והדרכות נפלאות עבור כל מי שרוצה לעמול ולעלות במעלות התפילה בכוונה.

אחת העצות גלומה במאמרו שלמעלה – 'לא לדחוק את השעה'. זהו כלל ברזל בכל חיי האדם, ובעבודת ה' בפרט, כפי שלימדונו חז"ל: "כל הדוחק את השעה – שעה דחקתו" (ערובין יג ע"ב) וכפי שמבואר ב,ליקוטי מוהר"ן' ח"א ו כמה שצריך העובד את ה' להמתין עד שיוגשמו שאיפותיו. בכל זאת, בעבודת התפילה מקבל כלל זה משמעות מיוחדת.

* * *

אם ננסה להתחקות אחר שורשיה של הכבידות שאופפת אותנו בבואנו להתפלל, נוכל למצוא ביניהם את המחשבה המטרידה – 'כבר התפללתי, ביקשתי והפצרתי – ולא תמיד נושעתי' (את כל הפעמים שהתפילה כן עזרה, היצר דואג להשכיח, או לטשטש – 'טוב, הייתי נושע גם בלי זה'…)

במובן מסוים, מחשבה זו מטרידה לא רק בחלק הבקשה שבתפילה, אלא גם בחלק ההודאה, שכן כשמשתדלים להתרכז בתפילה, מצפים בדרך כלל להרגיש את המתיקות שבתפילה, שזו תתפרץ ותשתפך מתוך הלב – אבל כשנוכחים לדעת שעדיין רחוקים ממתיקות זו, הדבר 'מוציא את הרוח מהמיפרשים' והחשק להתפלל דועך אט אט.

אבל יש טעות בכל הגישה הזאת לתפילה, שכן בתפילה אנחנו עומדים לפני המלך כביכול, ואז עלינו להרגיש חסרי כל כוח, ולהתפלל כעני בפתח, שהרי אפילו צדיק שפעל ועמל והשיג דרגות גבוהות – הרי ביחס לבורא שהוא זה הנותן לו את הכוחות – הוא כעני ואביון.

כך אכן אנחנו מוצאים ב'שולחן ערוך' שפסק: "תתפלל דרך תחנונים, כרש המבקש בפתח" (אורח חיים צח, ג). ה'ביאור הלכה' אף רוצה לומר שאם אדם לא התפלל בלשון של תחנונים – לא יצא ידי חובתו.

יסוד זה אנו למדים גם מהאיסור לעמוד על מקום מוגבה בעת התפילה, ומהמנהג שהחזן עומד במקום נמוך – על שם הנאמר "ממעמקים קראתיך ה'" (משנה ברורה צ, ה). כשהגמרא מתארת את המתפלל, היא מגדירה אותו "בעי רחמי" (= מבקש רחמים), שכן זוהי הגישה הנכונה לתפילה: "אל תתהדר לפני מלך" – לגשת כדל וכרש לפני מלך מלכי המלכים.

אם נצטייד בתובנה הזו בגישתנו לתפילה – שאנו מבקשים רק מתנת חינם מאת הבורא – כבר לא נבדוק כל פעם אם תפילתנו נענתה, או אם 'תוגמלנו' על המאמץ שהשקענו בה, אלא נתחנן ונוסיף ונתחנן; אולי יחוס, אולי ירחם, כמו שאמרו חז"ל: "אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל. שנאמר 'קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' ' (ברכות לב ע"ב).

זו גם כוונת דברי חז"ל (שם נה ע"א): "כל המעיין בתפילתו" – שחושב ומצפה מתי תתקבל תפילתו – "בא לדי כאב לב" – מרוב אכזבה שתפילתו איננה מתקבלת, כי כל מהותה של התפילה היא, לעמוד כעני לפני הבורא; אם יתן – יתן ואם לאו – לאו.

או אז תקבל תפילתנו טעם חדש של ענווה והכנעה, והיא תתקבל ברצון לפני הקדוש ברוך הוא.