במאמר הקודם בארנו באופן אחד כיצד הבע"ד מרמה את האדם בגוזלו הימנו את חשיבות היגיעה וחטיפת חלקי טוב כפי יכלתו, בעוד שעל פי אמת כל אלו הם דברים נחשבים מאוד למעלה ועל ידם אפשר להגיע להכל, ולא זו בלבד אלא שעצם מה שיש לאדם יסורים ועגמ"נ שאינו מצליח להתפלל כראוי, זה עצמו יכול להיות כלי מוכשר לכל טוב שבעולם.

אך עלינו להוסיף על זה ולחדד שגם גילוי זה שגילה לנו רביה"ק במה שזועק "די וועלט נארט אייך!" גם בגילוי זה עצמו מטעה הבע"ד את האדם שבעת שבאים ללמד את האדם גילוי זה מתייחס האדם לזה כדבר ישן ששמע כבר רבות ומדחה את מי שבא לדבר אליו דיבורים כאלו באמרו: 'זה זמנים טובא כבר שמעתי ע"כ ואינני רואה צורך להעמיק בהם ולמצוא בהם חידושים שיאירו דרכי בעבודת ה", בעוד שהאמת הוא שדיבורים אלו הם דיבורים חדשים, חדשים בתכלית אשר אם היה האדם משים ליבו אליהם היו יכולים דיבורים אלו להציל את כל חייו הנצחיים, אך הבע"ד ברמאותו מצליח להטעות את האדם גם בזה עצמו עד כדי כך שכשבאים לדבר על דבר זה, צריכים ממש להתחנן לאדם שיחוס על ימי חייו ואל יאבדם, ויאזין ויעמיק היטב לדברים היוצאים מלב אוהב נאמן המבקש טובתו.

וע"כ חובה עלינו להשמר מטעות זו עצמה ולנסות בכל כוחינו שוב ושוב לבאר ולהבין ולהעמיק בהם, ואז נוכל לקוות כי בעז"ה בכל זאת יהיו דיבורים אלו קרובים לליבנו להבין כיצד הבע"ד מרמה את האדם.

* * *

בליקו"מ תנינא סי' ס"א[1]  מרחיב רביה"ק לבאר קצת את הענין של "למעלה מהזמן", שלכאורה הלא דבר זה הוא בלתי מובן איך יתכן דבר שאינו נכנס לגדר 'זמן'.

ומבאר זאת רביה"ק בדרך משל לאדם שנרדם וחולם חלום, הרי יכול להיות שהאדם שוכב לישון רק למשך רבע שעה ובאותו זמן נדמה לו בחלום שעוברים הרבה שנים.

והנה כשנתבונן קצת במחשבתינו נראה שכשאדם שוכב אפילו לכמה רגעים יכול באותו זמן מועט לחלום על כל מיני דברים ללא גבול, ומעשיות שלימות מתרחשות בחלומותיו בהם הוא -למשל- נופל למשכב ושוב מתרפא, מושלך לבית האסורים ומשתחרר, ועוד כהנה ללא סוף.

ולכאורה איך יתכן  שברגעים מועטים אלו נכנס כל כך הרבה זמן, ימים שבועות, חודשים ולפעמים הרבה שנים.

ואף שבאמת בעת שניעור מתרדמתו, נוכח לראות שחלף כרבע שעה בלבד, אך בעת שנתו אינו מרגיש את הזמן רץ, ואין הוא מרגיש שהימים הם קצרים וחולפים במהירות, אלא נדמה לו שהכל הולך על מכונו בזמנו ומועדו הראוי, כל שנה היא בת שנ"ד ימים וכל יום היא בן כ"ד שעות, וכל שעה כוללת ס' מינוטי"ן רגילים, ורק כשהקיץ משנתו – נתוודע  שעברו אך מספר מינוטי"ן בודדים.

וכמו כן בעת חלומו הוא חי את המאורע במציאות חיה במוחש ובבהירות ממש כבשעה שהוא ער, עד כדי כך שלפעמים ניעור משנתו בבהלה גדולה ובפחד אימים, ורק ברגע התעוררותו משינתו נודע לו כי הכל היה דמיון כוזב ו'חלום יעוף'…

ובזה מוכיח לנו רביה"ק כי ישנו בעולם מציאות של "זמן" שבאמת הוא אינו מתרחש כלל.

הרי לנו דוגמא עצומה שממנו יכול האדם לראות ולהבין איך הבע"ד מטעה אותו במשך ימי חייו.

והנה בעת החלום האדם כה אחוז בטעותו ושקוע בדמיונו לחלוטין, שאילו יבוא אחד בתוך חלומו ויאמר לו, 'הלא טועה אתה והינך שקוע בדמיון כוזב כי אינך אלא חולם', אזי לא יבין כלל מה הוא שח, כי אינו מסוגל להבין ולהעלות על דעתו שייתכן שכל מציאותו עכשיו היא רק חלום ועורבא פרח, שהרי הוא חי עתה את המאורע במציאות ברורה.

אולם כל זה הוא בתוך שינתו, אבל כשמתעורר מהשינה נודע לו ב' דברים, מחד, שסבל יסורים שבאמת לא היו מעולם, או שהרוויח רווחים נפלאים שלא נבראו כלל, לא דובים ולא יער.

ומאידך נודע לו – שאת המציאות האמיתית הנכונה והקיימת שהיתה והתרחשה באותו זמן שישן על משכבו בנחת – הוא הפסיד.

כגון אם היה צריך באותו זמן להפליג מעבר לים, והוא באותו זמן נרדם וחולם שהוא סופר את ההון העצום שהרוויח עתה, ואדהכי מאחר הוא זמן ההפלגה ומפסיד את נסיעתו, הרי אז כשקם משנתו, הצער והרגשת האבדון אוכלים בקרבו בתרתי, א. שנוכח עתה שלא הרוויח מאומה, והכל הכל הוא "חלומות שוא ידברו", ולא זה בלבד, אלא שבאותו זמן הוא גם הפסיד מאוד את מה שהיה בידו להרוויח במציאות האמיתית.

* * *

הרי לנו דוגמא קטנה בלבד כיצד יש מציאות כזאת שהעולם מרמה ומטעה את האדם באופן נורא ומבהיל.

כי מקרה זה יכול להיות גם אצל האדם החכם ביותר עלי אדמות, כי אין מן הכרח שהמרמה הזו תתרחש רק אצל שוטה וקטן דעת, כי דבר זה מתרחש אצל כל אחד ואחד שעוצם עיניו וחולם חלום, ואצל כל אחד מתרחש פלא זה שזמן מה סבר לתומו והיה בטוח בעצמו וחי בכל חושיו שהנה הוא חי ופועל ועושה דברים משמחים או עצבים, וכשקם מתוודע כי לא היה לא 'זמן' ולא 'עולם', לא היה כלום.

* * *

וזאת עלינו ללמוד ולדעת מכך, כי באמת הזמן שלנו אינו אלא חלום בלבד, כל מה שאירע בעולם, וכל מה שהאדם עובר, הן בעת שהאדם שש שמח ועולז – אינו אלא חלום, והן בעת שההוא עצב – אינו אלא חלום, וכל מה שהאדם עובר בעולם שהוא עובר ושב ונושא ונותן, והולך ומתמרמר, ומדבר ושח, ומרוויח ומפסיד, ומוחו רץ וחושב מחשבות, הכל ממש כמו חלום.

מגלה לנו רבינו הק' כי כשנתעורר מהחלום הזה, דהיינו בעת שנעזוב את העולם הזה – ההרגשה תהיה ממש כאותם הרגשות האבדון והצער של אותו חולם חלום שבארנו לעיל.

ובאותה תורה מוסיף רביה"ק לבאר לנו מהו באמת הסוד של הדבר, כיצד ייתכן שזמן ארוך (של החלום) מצטמצם לזמן מועט כזה (של המציאות), ומבאר כי הענין הוא כי "דעת" מקצר את הזמן, ו"העדר הדעת" גורם אריכות הזמן.

ואפשר להבין את הדבר קצת, כי כגון בעת שהאדם עצב וקצר רוח, אזי כל רגע לדידו הוא שעה ארוכה, ("תוחלת ממושכה מחלת לב") ואינו יודע את נפשו מרוב דוחק וקוצר רוח, "מתי כבר יגיע הלה…?" "מתי כבר אצא לחפשי?…"

ואילו מצד שני כשהאדם שבע נחת ודעתו מרוממת, אזי הזמן חולף ועובר במעופה וחפזון ("ויהי בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה") רואים מכאן כי לא שייך לומר על הזמן שהוא הולך בנחת או במהירות, כי הזמן עובר בשווה לכל, אלא שתלוי לפי דעתו ורוחו של האדם, כשהדעת קצרה, אזי הזמן ארוך מאוד, וכשהדעת רחבה, אזי הזמן קצר מאוד.

נמצא ש"זמן" בא מהעדר הדעת, וכשיש לאדם יותר דעת, אזי כל שבעים שנות חייו חולפים אצלו כהרף עין, ורואה שסתם השתטה, למשל, מה שמובא מרביה"ק והרה"ק ר' נתן שאמרו "האט ווערט טאג, האט ווערט נאכט" (הנה יום – הנה לילה) הם ממש הרגישו כן, – הלא ממש רק ברגע זה היה נץ החמה, והנה שוב ערב.

ולעומ"ז אדם אחר (שדעתו קטנה) יוצא בבוקרו של יום, ורואה לפניו יום ארוך וממושך, והאדם הולך וסובב סחור סחור, ועיניו כלות ונפשו מתעייפת מאריכות היום, וכל זאת מחמת קטנות דעתו.

מתבאר לנו מדברי רביה"ק אלה, כי כשהאדם יוצא מהעולם הזה, ואז, כל דעתו – דהיינו כל האמת נתגלה, ואזי כל החיים – הכל בכל מכל כל, כל השמחות, וכל העצבות, וכל ה'איבערטראכטן' (ההרהורים החוזרים על עצמן) וכל הדאגות, כל ההחלטות – אעשה כן ואעשה כן, הרי הם ממש כדוגמת האדם שהולך ומחליט החלטות בחלומו, שאינו נשאר מהם מאומה.

וכשם שאילו היה אדם מגיע ומספר בהקיץ את חלומו שחלם לו, עשיתי כן והצלחתי כך…!' וכו' הלא בוודאי יענו ויאמרו לו, חדל לך מההבלים, מה לנו לשמוע חלומות שוא.

וממש ממש כך ייראה האדם לעתיד בעת שיגיע לעולם העליון.

* * *

וכל זה הוא מעין דוגמא מהו "העולם מטעה אתכם"

ובאמת כי החלום של העולם הזה יש בו הבדל אחד מחלום רגיל, כי בחלום רגיל, לא שייך שיבוא אחד שהוא בתוך מציאות חלומו ויסביר לו: "כעת אתה חולם!" כי זה גופא הוא חלום.

אבל כשהאדם שקוע בחלום של העולם הזה, שייך אפילו בעת שהוא בתוך החלום לגלות לו "דע כי אתה כעת שרוי בתוך חלום! שמע נא בקולי! מפני שאני הנני בהקיץ, ואני רואה את העולם האמתי! אל נא תתפתה! והימנע מכך! ועשה כך!" וכיוצ"ב.

בזה אפשר להבין מעט מה שרביה"ק אמר את השיחה הזו בסגנון זה "די וועלט נארט אייך! לערנט אייך פון מיר איר זאלט זיך נישט לאזן נארן פון די וועלט! ("העולם מטעה אתכם, את זה תקבלו מאתי שלא להניח עצמו להעולם להטעות!") מפני שכשהעולם מטעה, אין לנו מהיכן לדעת זאת, כי כשם כשהאדם שקוע בחלום – ושוכב בשינה, אין לו יכולת להיוודע בחלום שהוא יושן, שהרי שקוע הוא בשינה.

ממש כך גם אנו שרויים במצב כזה של תרדמה, ומטבע הדברים אין לנו דרך להתוודע, אלא שהשי"ת נתן עכ"ז בחירה להאדם, שיהיה לו אמונה בצדיקים בחכמים אמיתים שבעודם בחיים חיותם כבר היו בהקיץ ולא בתוך חלום, והם כבר נמצאים 'למעלה מהזמן' כי דעתם גדולה כ"כ עד שמבינים שכל ה'זמן' מגיע מ'העדר הדעת' שנדמה לך שיש ממה להתענג בעולם הזה, אבל הם כבר הכירו את המרמה, ומגלים לנו זאת, ובזה אפשר להנצל ולהימלט מלתת עצמו לרמות מהעולם.

והנה באמת כל מידה טבעית של האדם (כלומר כל מידה שבטבעו של האדם, טרם עמל עליה לשנותה) – מגיע מחלום זה!

אלא נשים לב לדוגמא שהבאנו בתחילה על ההכרח להחיות עצמו ולשמוח ולהשתעשע ב'מנעל בעל ג' קצוות' (שהרחבנו בגליון הקודם) שמשמעותו להחיות עצמו בכל חלק מה שיכול לעשות בעבודת ה' אף כשאינו רואה שמצליח להוציא לפועל את רצונותיו הטובים כדבעי, ואינו רואה פירות בעמלו, וכן מה שהרחבנו על כך שכשאדם היה שמח ומחשיב את צערו על שאינו מגיע להוציא לפועל את רצונותיו הטובים – הרי שהצער עצמו הינו 'כפרות עוונות' ובכוחו לטהר את נשמתו של האדם בתכלית, עד שיצא מהעולם הזה זך ונקי.

וכשנתבונן מדוע כה קשה על האדם להחיות עצמו בדבר זה, מדוע כשהשי"ת נותן להאדם מתנה כה נשגבה, מדוע כה קשה לו להחיות עצמו בזה?! – הסיבה היא מפני ש'העולם מטעה!' וכיצד מטעה העולם את האדם? כי האדם שקוע בחלום.

וכשם שכשהאדם שוכב ויושן הוא מאבד מציאות של עולם קיים, כי  בעת שהאדם נרדם אפשר לעשות בו מה שחפצים ואפילו דברים נוראים ואיומים, אפשר לנתחו, להמיתו ולערוף את ראשו ח"ו, הכל אפשר לעשות בו, ומדוע? כי הוא הוא יושן את המציאות.

כך האדם בעולם הזה כשהוא בבחי' שינה, מרמה אותו הבע"ד, כי בעת שהוא שקוע ב'זמן' הוא שולל ממנו את המציאות האמתית, ומאמת לו את הדמיון, ורק באופן כזה שייך שהאדם יטול מתנות נוראות כאלו שהקב"ה נתן לו ולאבדם חלילה.

* * *

כי עלינו לדעת יותר מזה, הלא טבע האדם הוא כי אילו היה אחד ניגש לחבירו שמתייסר בפרנסתו ומתקשה מאוד להספיק את חיונו לצרכי הוצאות החג, ונותן לו סכום הגון, היתה מיד מגיע ה'הארת פנים' ממילא מטבעו ומעצמו מבלי להתאמץ כלל, גם ללא 'דעת' עמוק, נפשו היתה מיד יוצאת ונמוגה.

נמצא, כי אילו היה האדם מאמין בדברי רביה"ק שזכה בעמלו ורצונותיו הטובים לאוצרות נפלאים ונשגבים, לא היה שום צורך לעמול ולהתאמץ לשמוח ולהחיות עצמו בכך, כי מעצמו היה נמוג ומתפעל בהתרגשות.

ואם כן מדוע עלינו לעמול ולהתייגע על כך, הרי זה רק מפני ששרויים אנו בתוך חלום! ומה שעולה מעצמו בדעתנו ובהרגשותינו, אנו מקבלים וחיים לפי זה, וביני לביני, הולך ונעלם ה'זמן' האמתי שהוא 'למעלה מהזמן', והמציאות האמיתית הולכת ונעלמת, כמו במציאות של שינה גשמית.

וכל זה הרחבנו כדי לקרב מעט אל השכל ואל הלב, מה משמעות הדבר שהאדם מטעה עצמו, כדי שיתבונן ויישים לב, כמה שעות עוברות ביום שהוא יושב ומהרהר ומחשב מחשבות, ונותן למוחו לרוץ מעצמו, כמה פעמים מוחו הולך ורץ בהתנשאות עצמי, בזלזול בהזולת, בקביעת החלטות, והוא מדמה שהאמת מונחת אצלו, וכן כל אחד באופן ובענין אחר.

אבל על האדם לדעת כי הוא חי בחלום בלהות! בחלום מבהיל ונורא! כי כל טיפת אמת שהיא באמת אמת, צריכה לבוא מ'עולם' שהוא לעת עתה מאבד בשינתו.

אבל אם ירוץ ויבקש ויתייגע לעצור את ה'קירבה' לעצמו לעצור את השקיעה בתוך חלומו, אזי קמעה קמעה שומעים קולות אחרות ומתחילים לחיות בעולם הנכון.

עלינו להתעורר מהשינה! כי החיים הולכים ונעלמים, ומידי יום ביומו אפשר לאבד – ח"ו – את המציאות האמיתית שבידינו לקנות בעולמינו.

ולעומ"ז ע"י שנשמע בקול הצדיק שמעורר אותנו מעומק חלומותינו ונעמול לקבל את דבריו, נזכה להגיע לריווח האמיתי ולכל האוצרות הנפלאים והנשגבים הטמונים בעולם, וכך נזכה לחיים טובים ונעימים מלאי ריווח ואושר נצחי עדי עד.

[1] וזלה"ק שם "השם יתברך הוא למעלה מהזמן, כמובא וזה הענין הוא באמת דבר נפלא ונעלם מאד ואי אפשר להבין זאת בשכל אנושי אך דע, שעקר הזמן הוא רק מחמת שאין מבינים דהינו מחמת ששכלנו קטן כי כל מה שהשכל גדול ביותר, הזמן נקטן ונתבטל ביותר כי בחלום, שאז השכל נסתלק, ואין לו רק כח המדמה אזי ברבע שעה יכולים לעבר כל השבעים שנה כאשר נדמה בחלום שעובר והולך כמה וכמה זמנים בשעה מעטת מאד ואחר כך כשנתעוררים מהשנה אזי רואים, שכל אלו הזמנים והשבעים שנה שעברו בחלום הוא זמן מעט מאד באמת וזה מחמת שאחר כך בהקיץ אז חוזר השכל אליו ואצל השכל כל אלו השבעים שנה שעברו בחלום הם רק רבע שעה אצלו רק שבעים שנה ממש, הם שבעים שנה גם אצל השכל שלנו ובאמת בהשכל הגבוה למעלה משכלנו גם מה שנחשב אצלנו לשבעים שנה ממש הוא גם כן רק רבע שעה או פחות כי כמו שאנו רואין שיכולין לעבר שבעים שנה בחלום ובאמת אנו יודעין אחר כך בשכל שלנו שהוא רק רבע שעה כמו כן ממש, מה שנחשב לפי שכלנו שבעים שנה ממש הוא בשכל הגבוה למעלה יותר רק רבע שעה רק שאין אנו מבינים זאת כי גם בחלום אם היה אחד בא אצלו בשעת החלום והיה אומר לו, שכל זה שנדמה לו שעוברים ימים ושנים שבאמת אינם כלום, והכל הוא רק רבע שעה בודאי לא היה מאמין לו כלל כי לפי הדמיון שבחלום נדמה לו שעוברים ימים ושנים ממש כמו כן ממש, אף על פי שאצלנו לפי שכלנו נדמה שזהו זמן של שבעים שנה בשכל הגדול יותר הוא רק רבע שעה וכן למעלה מעלה שבשכל שהוא גבוה עוד יותר למעלה גם אותו הזמן שבשכל הגבוה משכלנו אינו נחשב שם, בשכל הגבוה עוד יותר רק לזמן מעט ופחות מאד וכן למעלה מעלה עד אשר יש שכל גבוה כל כך ששם כל הזמן כלו אינו נחשב כלל כי מחמת גדל השכל מאד, כל הזמן אין ואפס לגמרי כמו שאצלנו השבעים שנה שעוברים בחלום הם רק רבע שעה באמת כנ"ל כמו כן יש שכל למעלה משכל, עד שהזמן נתבטל לגמרי" ועיי"ש עוד