ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > פורים > אל יבושו בי קוויך

אל יבושו בי קוויך

ג׳ באייר תשע״ט

תענית אסתר, למרות שעניינה עינוי הגוף, מבטאת תוכן אחר משאר התעניות. למעשה הייתה אמורה להיות בעיה הלכתית לצום ביום זה, שכן הימים שלפני ואחרי פורים אסורים בעינוי ובהספד כפי שכתוב במגילת תענית. (השתפכות הנפש)

וכן מרדכי ואסתר בשושן הבירה צעקו והתפללו הרבה להשם יתברך, כמבואר במגלת אסתר ובמדבר רבה אסתר ובתרגום שני.

תענית אסתר, למרות שעניינה עינוי הגוף, מבטאת תוכן אחר משאר התעניות. למעשה הייתה אמורה להיות בעיה הלכתית לצום ביום זה, שכן הימים שלפני ואחרי פורים אסורים בעינוי ובהספד כפי שכתוב במגילת תענית. ר' אהרן הלוי, מן הראשונים, כתב כי אין מטרת צום זה עינוי אלא זיכרון לצום שהיה בימי אסתר. הדברים מבוארים יותר בדברי ה'חיי אדם': "בימי מרדכי ואסתר נקהלו ביום י"ג באדר להלחם ולעמוד על נפשם, והיו צריכים לבקש רחמים ותחנונים שיעזרם ה' להנקם מאויביהם … ולכן קבלו עליהם כל ישראל לתענית צבור להתענות בי"ג אדר, ונקרא תענית אסתר, כדי לזכור שהבורא יתברך רואה ושומע כל איש בעת צרתו כאשר יתענה וישוב אל ה' בכל לבבו, כמו שעשה בימים ההם" (כלל קנד, אות ב). הזכרון שבצום זה הוא בישועה המובטחת לכל מי שקורא לקב"ה בעת צרה. יש להבין: הרי בזה שאנחנו צמים אנחנו לא נזכרים בכך שהישועה תבוא, ובמיוחד כשאין לנו בקשה מיוחדת בצום זה.

"ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה" (אסתר ד, א). פסוק זה מתאר את מצבו של מרדכי בעת שמיעת גזר הדין שניתן מאת המלך. מרדכי לא רק שומע על גזר הדין, אלא הוא גם יודע – יודע מה עומד מאחוריו באמת. "ומרדכי ידע", מרדכי יודע שמה עומד מאחורי התוכן העיקרי של גזירה זו: מגמה לבטל את שם ה' מהעולם. אם בחנוכה היוונים ניסו לעוות את המושגים הרוחניים שלנו, בפורים המטרה הייתה הרבה יותר כוללת: להשמיד, להרוג ולאבד. המן איננו טיפש, ויודע שכמה עמים ניסו למחות את שם ה' ולא הצליחו. אך המן אומר: "ישנו עם אחד" – הקב"ה שנקרא 'אחד', ישן לו (כביכול) מעַם זה (אסתר רבה, ז, יג). כביכול יש כאן מצב של 'שינה'. ההנהגה לא מתעוררת. נוכרים שרפו את היכל ה', עמו בגלות, האומות מושלות בהם, "והיכן כוחו וגבורתו, שכבר הזקין" (שם). חשוב להבחין: המן לא מפקפק ביכולתו של הקב"ה, הוא בעצמו מזכיר את כל הנסים והנפלאות שעשה לעם ישראל. הוא טוען דבר אחר: זקנה. מצב של זקנה הוא מצב בו המציאות כובלת ונוקשה, היא אינה פתוחה לשינויים. כך הקב"ה שרוצה להתגלות על ידי עם ישראל, אך הם חטאו וגלו – ממילא הוא לא יכול להתגלות כאן כבר. שם ה' לא יזכר עוד, בגלל שהוא כבר לא יכול להתגלות על ידי עמו.

מצב זה באמת נראה אבוד. כשמרדכי שומע על עומק המזימה הרעה של המן, והוא גם יודע איזו מגמה הוא רוצה להציג – שהקב"ה עזב את עם ישראל, הוא משיב מלחמה. "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה". תגובתו לכל מה שקורה היא תפילה. דבקותו בתפילה מהרגע שנגזרה הגזירה הייתה כה גדולה, שאף סירב ללכת בעצמו אל אסתר ולהסביר לה כיצד להפיל את המן, אלא שולח שליח שידבר איתה, כדי שלא להתבטל מתפילתו. מלבד תפילתו של מרדכי, מתואר ב'תרגום שני' (סיפור המגילה בארמית, באריכות יתרה מכפי שהוא מופיע במגילה) תפילות המוניות של כל עם ישראל, ומספר תפילות של אסתר. כדאי מאוד לראות את התפילות במלואן בפנים. "בעת ההיא בחרו מתוך הקהל ונמצאו בו שנים עשר אלף כהנים בחורי ה', ויצו אותם לקחת שופרות בימינם וספרי תורות בשמאלם ויענו בקול בכיה ויאמרו נכח פני ה', אנא אלקי ישראל זאת היא התורה אשר נתת לנו, הנה אם העם האהוב יבטל מן העולם, ימי יקום ויקרא בה ויזכור שמך, השמש והירח יחשכו אורם ולא יהלו באשר המה לא נבראו כי אם בגלל עמך ישראל" (פתשגן הכתב, ד, טז). כנגד רצונו של המן למחות את שם ישראל, תפילת ישראל הייתה אז: 'אם אנחנו ניעלם, מי יגלה את שמך בעולם'.

אמנם, המן עדיין בטוח במזימתו. מכיוון שהוא עזב את עם ישראל, התפילות של עם ישראל על גילוי שם ה' בעולם חסרות משמעות, כי הם כבר לא שייכים לזה. הלך מחשבה זו יכול היה להראות כנכון, למי שהיה בעומק ההסתרה והריחוק. מה באמת אנחנו יכולים לבקש? למה שהוא יציל אותנו למען גילוי שמו? האם אנחנו עדיין קשורים לזה בכלל? ובכך, המן מערער את יסודותיה של התפילה.

טעותו של המן, אומר רבי נתן, לא הייתה נכונה רק אז. "כי זה הטעות שנכנס ללב כמה אנשים לטעות כאילו כל התפילות לריק חס ולשום, כשרואים שצועקים ומתפללים ומתחננים ימים ושנים ואינם נושעים כנ"ל, זה הטעות נמשך מבחינת קליפת המן עמלק, שעל ידו עיקר אריכות הגלות המר הזה שהוא גלות אדום שהוא בחינת עמלק שהוא מזרע אדום, כי עמלק הוא כלל כל הקליפות והסטרא אחרא והוא המסית והוא המקטרג והוא המחליש את הדעת מלהתחזק בתפילה. כי הוא בעצמו מסית את כל אחד מישראל במה שהוא מסיתו בתאוות ובהרהורים ובמידות רעות רח"ל ומחמת זה מתגבר הגלות, ועל ידי זה בעצמו הוא מחליש את הדעת מלהתחזק בתפילה, מאחר שמטעה אותם בדעתם: הלא אתם רואים שאינכם פועלים כלל בתפילתכם, חס ושלום" (הלכות נחלות ד, י). 'תראה את עצמך, אחוז בתאוות, הרהורים, מידות רעות. אתה חושב שהקב"ה יפנה אליך? אתה חושב שהוא יתגלה אליך?', טוען המן. אך מרדכי יודע שהתשובה יכולה להתגלות רק בדרך אחת: תפילה. לא רק הוא מתפלל, אלא הוא מקבץ את כל העם להתפלל, כמו שכתוב: "ודברי הצומות וזעקתם". עם ישראל קורא עתה בעת צרה, וצועק רק דבר אחד: רבונו של עולם, אתה חייב להתגלות.

ואכן, עם ישראל נענה. בתוקף ההסתרה, בתוקף הגלות, עם ישראל גילה שהקב"ה יכול להתגלות אליהם בכל מצב שהוא, ובלבד שיקראו אליו באמת. נס פורים גילה כי הקשר שבין עם ישראל לקב"ה, המתבטא בתפילה, קיים תמיד. בכל פעם שאיש מישראל משיג שכבודו של הקב"ה חייב להופיע על ידו, והוא מבקש זאת, כך באמת יקרה. את זאת אנחנו מזכירים בפיוט "שושנת יעקב": "תשועתם היית לנצח, ותקוותם בכל דור ודור" – בכל דור ודור שהקב"ה מתגלה כישועה של עם ישראל. ואם זה קורה גם כשהם רחוקים ממנו, במצב שגילויו לכאורה לא נמצא בהם מאחר והם לא שומרים את תורתו, ממילא – "להודיע שכל קוויך לא יבושו, ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך". בהכרח הוא שכל מי שרק מקווה, כל מי שרק נתלה בקב"ה, ומבקש ממנו שהוא יגלה את כבוד ה', לעולם לא יבוש, ולא יתבדה. תקוותו תתקיים, וישועתו תבוא.

זכרון לדבר זה אנו עושים בתענית אסתר. אנחנו מכניסים את עצמנו למצב של תענית וצרה בו אנו פונים לקב"ה, כדי לדעת שהפניה תמיד אפשרית. את הידיעה הזאת רצה המן לבטל, ובכך למנוע – ועדיין הוא מונע – רבים מתפילה. ההתחזקות בתפילה שנובעת מנס פורים, היא בעקבות ההתגלות הנפלאה שכל פניה, אם היא תהיה אמיתית, בוודאי תיענה. גילויו של הקב"ה על ידי התפילה אפשרי גם למי שחי בסתירה גמורה לאותו גילוי אלוקי.

* * *

"אל יבושו בי קוויך", אומר דוד המלך בתהלים. דוד המלך טוען שאם הקב"ה לא יענה לו, כל אלו שמתפללים ומקווים לקב"ה יבושו- יבינו כי תקוותם היא נגד המציאות. אם הוא ביקש ולא נענה, גם הבקשה שלנו אבודה. אמנם, הפסוק הזה נכתב בספר תהלים לכל יהודי שהוא. הפושע הגדול ביותר, ברגע של בקשת אמת, גם הוא יכול לומר לקב"ה- אל יבושו בי קוויך. את הגילוי הנפלא הזה אנחנו רואים בפורים, מזכירים אותו בתענית אסתר, ולוקחים אותו איתנו לנצח- מגלים שהתפילה היא דבר ששייך על כל דבר, בכל מצב שהוא, ואם נרצה, את כל חיינו ממש נוכל לחיות בה- תפילה לא-ל חיי.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support