אל ייאוש, עוד יבוא ברינה!

"תמתין כמה ימים, זה אמור להגיע בדואר", מבשר האיש לחברו שמעבר לים. הוא ממתין יומיים שלושה, ושום דבר לא מגיע. חולף שבוע ושבועיים – אין קול ואין קשב.

כבר עברו חדשיים…

ואז הוא מתייאש. 'כנראה' – הוא אומר לעצמו – 'שהאיש חזר בו, או שסתם רצה להתל בי'. אט אט הוא חוזר לסדר יומו ומנסה לשכוח את הבטחתו של האדם מעבר לים.

למה הוא הפסיק להמתין? הלא ישנם דברים שממתינים להם אפילו שנים ארוכות; איך זה שחדשיים הספיקו לגרום לו להפסיק להמתין?!

זאת מכיוון שחשש כי הוא ממתין לשווא. לו ידע בוודאות כי בוא יבוא דבר הדואר, לא היה פרק זמן כזה או אחר גורם לו להפסיק להמתין. המתנה שאין לה תקוה הינה כמאמר הכתוב: "תוחלת ממושכה מחלה לב" (משלי יג, יב).

* * *

ימי בין המצרים הם זמן של המתנה וציפייה. האבלות היא הבעה עמוקה של רצונות וייחולים לשוב ולחסות בצל כנפיו של ה׳ יתברך.

בית המקדש וירושלים אינם רק הבניינים הפיזיים; בתוך כל אחד ואחד מישראל ישנו גם כן בית מקדש וירושלים שחרבו, אלה הם המוח והלב שהיו אמורים להיות מלאים ביראת שמים, באהבת ה׳, באמונה ובשמחה דקדושה – ותחתם נמצאים שם רצונות אחרים.

הימים הללו נועדו לעורר את לבנו להמשיך לצפות ולייחל שהקדושה תשוב ותכבוש את המלוכה, בכלל ובפרט – בירושלים ובבית המקדש, ובלב ובמוח. בימים אלו אנו צריכים לנסות לעורר את הלב לבכות על "שפחה כי תירש גבירתה" ולהשתוקק שרק התורה ודעת הצדיקים ינהיגו את מהלך חיינו.

האדישות השוררת כיום מול חורבן בית המקדש, איננה נובעת רק מאורך הזמן שאנחנו ממתינים לבניין בית המקדש; זהו נתז נוסף מ'מבול האפקורסות' שאמור לשטוף את העולם קודם ביאת המשיח, כפי שהעיד רבינו הקדוש.

האפיקורסות הזאת מרפה ידיים כאילו ההמתנה היא לשווא חס וחלילה. זוהי אפיקורסות של ייאוש שאומרת שהמצב הוא בלתי הפיך חלילה וחס. וכאשר הרגשה שכזאת מחלחלת בלב, הופכת ההמתנה למיותרת ומכבידה.

עובדה היא שאך לפני יובל שנים הייתה האבלות על החורבן והצפייה לגאולה חלק בלתי נפרד מחיי היהודי הפשוט. גם אז כבר עברו כמעט אלפיים שנה מאז החורבן – וההמתנה לא התקררה. איך זה שתוספת של חמישים שנה שינתה את הגישה הזאת לחלוטין?!

אלא שכל עוד האמונה הייתה שלימה שהקב"ה נמצא אתנו, ובא יבוא היום שיגאלנו, לא היה בריבוי הזמן כדי להחליש את התקווה. אך משאמונה זו נפגמה, אבד הטעם בהמתנה.

לא לחינם משקיע היצר את כל כוחו בנקודה זו. הן כל תקוותנו היא ההתחזקות, האמונה והצפייה, הן בכלל – כפי שאמרו חז"ל (תענית ל ע"ב): "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה; ושאינו מתאבל על ירושלים, אינו רואה בשמחתה" – והן בפרט, כפי שרבינו הקדוש גילה לא אחת, שדווקא ההמתנה וההתחזקות, כמו גם החיפוש והגעגועים בעת גלות הנפש, הם שמכינים את הכלי לישועה.

כאשר אנו חשים באדישות כזאת, עלינו להבין היכן יש להשקיע את הכוחות שלנו. האדישות מוכיחה שהייאוש נוגס בנו, ולכן עלינו לצאת במתקפת נגד של אמונה ותקווה, ולשנן לעצמנו היטב את מה שרבינו הקדוש ותלמידיו הרבו ללמדנו, שאין שום יאוש בעולם כלל ושאין שום גלות, הסתרה או הרחקה שלא נועדו לקרב, לבנות ולתקן.

* * *

כפי שמבאר רבי נתן, שלושת השבתות שבתוך ימי בין המצרים נועדו לתת לנו את הכוח להאמין שה' "אתנו ועמנו ואצלנו" גם עתה, ושהוא יתברך יתקן אותנו דוקא על ידי הגלות.

שבת ותשובה הן משורש אחד (לא רק מבחינת אותיות השורש) והיא זו המעניקה את הכוח בכל מצב ולכל אדם, תהא גלות נפשו כאשר תהא, להמשיך להתאבל על עוונותינו ולשוב אל ה׳ ברצונות חדשים, מתוך אמונה ברורה שבא תבוא ברינה ישועתנו הפרטית והכללית, וכי יש תקוה לציפייתנו.

בשבתות אלו עלינו אפוא להרבות בלימוד דברי הצדיק וגילוייו העמוקים על הקשר הנצחי שאנו קשורים אל ה׳, על מהות הגלות בכלל וימי ההסתרה הפרטיים בפרט; מהי האהבה הטמונה בהם ומהי התקוה הגנוזה בהם.

עם הכנת יסוד זו נוכל להתחיל להתאבל על החורבן, ולייחל להתגלות הקדושה מחדש.