אליך, השם, אקרא

ח׳ באייר תשע״ט

החשוב ביותר הוא שנזכור את דברי השולחן ערוך: כל יהודי יכול להגיע להשגה קרובה לנבואה בכל תפילה. בכוונה אמיתית, עם הפסקה ממרוצת היום לפניה והמתנה מועטת לאחריה, ובכך להתקרב אל ה' באופן העמוק ביותר שהוא יכול לבקש לעצמו – לחיות את אותה מציאות אלוקית. (השתפכות הנפש)

"וכן כל הנביאים עסקו הרבה בתפילה, כמו שמצינו אצל אליהו שאמר: חי ה' אשר עמדתי לפניו, ופרשו המפרשים: אשר אני רגיל לעמוד לפניו בתפילה. וכן כשמת בנה של הצרפית כתיב: ויקרא אל ה' … וכן בהר הכרמל כשקבץ את כל ישראל … וכן כל הנסים שעשה אלישע … וכן ביונה הנביא … וכן בחבקוק … וכן על כל הנביאים דרשו חכמינו זכרונם לברכה, במדרש רבה: ותפלת צדיקים ישמע- אלו נביאים ישראל."

אם נשים לב, בשונה מכל הפעמים הקודמות בהן כל דוגמא התפרטה לאיש בודד, כאן אנו מוצאים דוגמא שעוסקת בנביאים, ולא באישים פרטיים. משמעות הדברים היא, שהראיה כאן היא שנבואה מחייבת מציאות תמידית של תפילה. כך משמע ממימרת חז"ל במדרש שמובאת למעלה: "ותפלת צדיקים ישמע – אלו נביאי ישראל": לנביאים הייתה תפיסה מלאה במהות התפילה, ובשל כך קיים הקדוש-ברוך-הוא את רצונם. עלינו להבין מדוע תפילת הנביאים כביכול 'טובה' יותר מתפילתם של צדיקים אחרים שאינם נביאים, שהרי לא כל צדיק מוכשר לנבואה – עליו להיות גיבור ועשיר כדברי הגמרא (נדרים דף לח ע"ב), ובדברי הרמב"ם מתווספים לכך תנאים נוספים של בריאות פיזית. כמו כן עלינו לברר את הקשר שיש בין העובדה שהנביאים הרבו להתפלל לכך שהתפילה היא הישועה השלמה של האדם, שלשמה הובאו ראיות רבות, וזו בכללן.

* * *

"ונביא לבב חכמה" (תהלים צ) – לדברי הגמרא (בבא בתרא דף יב ע"א), מתוארת כאן גדולתם של הנביאים, שנביאותם הופכת לחכמה. פירוש הפסוק על-פי הגמרא הוא – לנביא יש לב המותאם עם החכמה, והוא מותאם להשגת דברי חכמה. מסביר הרמב"ם: המעלה האמיתית של הנבואה איננה רק בהשגה העליונה שמקבל הנביא, כי אם בהפיכתה לחכמה. ביאור דבריו ביתר אריכות: נבואה היא קבלת השגות מסוימות אותן לא ניתן להשיג דרך חכמה לבד, מאחר וניתוח הנתונים לבדו לא תמיד אפשרי. למשל, אם תימצא כוס על השולחן, וננסה להעריך מדוע היא הונחה שם, נוכל להעלות השערות אין-ספור, ומתוך כלים סטטיסטיים נצמצם את האפשרויות לטווח מסוים, אך לא נוכל להשיג את הסיבה האמיתית מתוך המסובב, המציאות שלפנינו. בשלב זה באה הנבואה, שדרכה ניתן להשיג את אותן ההשגות שלא ניתן להשיג דרך חכמה, על-ידי הכח השכלי. לפי זאת, כל נבואה צריכה להיות חיצונית למציאות, שכן לא ניתן לתופסה מתוך המציאות. אומר הרמב"ם, נבואה אמיתית תמיד צריכה להפוך לתפיסה בתוך המציאות. אם נשתמש במשל, כאשר הנביא ישיג את הסיבה שהובילה להימצאות הכוס על השולחן, תמיד השגה זו תופיע כאשר יחשוב על הכוס. המסובב והסיבה לא יהיו מנותקים אחד מהשני, אלא מחוברים ביחד. רק מי שליבו מוכשר לחכמה, לאחר שהגביר את כוחו השכלי והעיוני, יכול לתפוס נתון זה כמציאות ממשית. זאת מעלת הנביא – "ונביא לבב חכמה". לנביא יש את הכלים להכניס את כל השגותיו אל המציאות, במערכת של חכמה.

על איזו חכמה מדובר כאן? מבאר הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק ז): "דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא, להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות, ומסתכל בחכמתו של הקדוש-ברוך-הוא כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ, ויודע מהן גדלו". החכמה אותה הנביא צריך להשיג כתנאי לנבואתו, היא תפיסת המציאות לכל פרטיה לתכליתה – גילוי כבוד ה'. כל עיונו מביאו למטרה אחת – "ויודע מהן גודלו". גדולת ה' יתברך, שניתנת להשגה מתוך גילוי כל רבדיה המתגלים במציאות, היא משאת נפשו. המוכשר לתפיסת הנבואה כמציאות הוא רק מי שמשיג את כל המציאות על תכליתה האמיתית, שהיא גילוי רצון ה'. הסיבה לכך היא, שרק בדרך זו יוכל הוא להשיב את דברי הנבואה אל המציאות, במערכת של חכמה. מוסיף הרמב"ם- מדרגה זו חשובה לאין-ערוך בפני עצמה, ואף אם לא יקבל אדם זה נבואה אחת כל ימי חייו, הוא נקרא "מוכן לנבואה" (שם, הלכה ה). אדם זה מוכשר לגילוי אלוקי בעומק המציאות, בגודל חכמתו. אם נסכם את הדברים: גדולתו של הנביא איננה בגילוי האלוקי אותו זוכה לחוות, אלא בקישור אותו גילוי למציאות. אדם אחר יכול לחוות גילוי שכזה, להתרגש לרגע, ולשוב לחייו. הנביא חי את אותו גילוי אלוקי כל חייו. הוא השיג את הגילוי בתוך המציאות, ולא כדבר נפרד, גדול ככל שיהיה.

מה הקשר של כל הדברים הללו אלינו? ובכן – השולחן ערוך קובע שניתן להיות קרובים למדרגה זו, על-ידי מעשה בודד. האמת היא שכולנו עושים את אותו מעשה, כל יום.

"המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו; ויחשוב כאלו שכינה כנגדו; ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו; …וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה." (אורח-חיים, סימן צח סעיף א).

* * *

דיברנו בעבר רבות על כך שאנו מבקשים בתפילותינו דבר שונה לחלוטין מכל בקשה אחרת שאנו מכירים. לא נטעה לומר שהפניה לקדוש-ברוך-הוא היא פניה דומה לשר גדול, רק שכאן אנו מבקשים משר הרבה יותר גדול, כביכול. בתפילה לא מבקשים- בתפילה פונים. "פנה אלי וחונני" (תהלים כה), "כרוב רחמיך פנה אלי" (תהלים סט), "פנה אל תפילת הערער" (תהלים קב), וכך עוד רבות. משמעות הדברים היא, שאנו לא רוצים את הרפואה, אלא את גילוי כבוד ה' שיהיה על-ידי כך שהוא ירפה אותי. האופן בו בקשה זו, לגילוי כבוד ה', תהיה אמיתית, הוא בהכרה האמיתית של פחיתות ערכנו וחוסר קיומינו המהותי. מי שיפנים ידיעה זו, יבקש את הקדוש-ברוך-הוא כמקיים שלו, כישועתו. ובאמת כך הוא- "הא-ל ישועתנו סלה" (תהלים סה). מי שמודה על האמת, יודע כי "יום-יום יעמוס לנו" – כל יום מביא עימו עומס שאין שום סיכוי שיכולנו לסובלו, משברים קשים שכוחותינו נראים כנמלים לעומתם. וכשמסתכלים לאחור, תמיד יהיה זה לפלא בעינינו, איך יצאנו מכל המשברים. מי שרוצה לראות את התמונה האמיתית, קורא את כל הפסוק: "ברוך ה', יום-יום יעמוס לנו, הא-ל ישועתנו סלה" (תהלים סה). רק מקור קיומינו, ישועתנו האמיתית, העביר אותנו דרך כל הקשיים- ה' יתברך.

וברגע שביקשנו את הקדוש-ברוך-הוא כהבנה הבסיסית ביותר של קיום המציאות, התקרבנו לנבואה. גם הוא משיג את אותה מעלה, כפי מדרגתו – הוא משיג שהגילוי האלוקי הוא יסוד המציאות, ואין עוד מלבדו. ברגע שהכרה זו תופנם, עתיד הטוב להתגלות. אם אתה מוכן לגילוי האלוקי, באותו רגע הוא יתגלה אליך. תפילה זו היא התפילה השלמה, עליה אמרו חז"ל (יבמות דף סד ע"א): "הקדוש-ברוך-הוא מתאווה לתפילתן של צדיקים". הקדוש-ברוך-הוא חפץ להתגלות לבריותיו בטובו, והוא כביכול רק מחכה שנכיר בכך, על-ידי תפילתנו. צדיק – לא כאן המקום לבאר – הוא מי שמכיר במטרה האמיתית של הבריאה, גילוי רצון ה', ומתוך כך מיישם אותה. בכל יהודי קיימת ההשגה הזו, אם מעט ואם הרבה, לא משנה כמה מרוחק הוא – "ועמך כולם צדיקים" (ישעיהו ס).

בזאת נבין בעזרת-ה' את דברי המדרש שהבאנו למעלה: "ותפילת צדיקים ישמע- אלו נביאי ישראל". הנביאים משיגים בצורה העמוקה ביותר את כבוד ה' שבבריאה, ומתוך כך תפילתם היא הקריאה האמיתית ביותר שתהיה.

החשוב ביותר הוא שנזכור את דברי השולחן ערוך – כל יהודי יכול להגיע להשגה זו בכל תפילה. בכוונה אמיתית, עם הפסקה ממרוצת היום לפניה והמתנה מועטת לאחריה, ובכך להתקרב אל ה' באופן העמוק ביותר שהוא יכול לבקש לעצמו – לחיות את אותה מציאות אלוקית.

"כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו, כה' אלוקינו" – ומתי?

"בכל קוראינו אליו" (דברים ד).

 

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support