המושגים היהודיים האמיתיים דורשים התבוננות מעמיקה והבנה טהורה במשמעותם. לא כשאר מושגי הנפש – מושגי היהדות, תכונות הנפש הרוחנית שונות הן לחלוטין מהגישה החיצונית הרואה דברים בשחור לבן, וממהרת להסיק מסקנות פחות נכונות מהמקור.

חודש אלול נתפס בכל קהילות ישראל, כדבר מפחיד מאד… החל מהפעם הראשונה שהוזכר בספרי הקדמונים ועד ספרי המוסר שחוברו בדורות האחרונים, מפחיד – משום שכך רצה הקב״ה שנפחד, פחד ה׳ בבואו לקום למשפט, חרדתו של יום הדין מתקבלת בלגיטימציה הגיונית כשהיא מקדימה קצת קודם, לפחות חודש לפני.

גם המעיין בפיוטי הקודש של מחזור ראש השנה, רואה אימת דין ניבטת על כל צעד ושעל, מי שזוכה להכין את עצמו לקראת ימי הדין בכך שהוא לומד את הפיוטים, כמובא בפוסקים, יכול להתחבר לחרדת הדין, גם בימי אלול הקדושים.

אחר התפשטות תורת החסידות, קיבלה היראה הגדולה הזאת גוון נהדר, לא עוד זיהוי של היראה והפחד של אלול עם עצבות ומרה שחורה ודאגה, אלא אותה היראה הנוראה של אלול ותשרי באה ממקום של שמחה ודבקות אמיתית בחי החיים.

אך דא עקא, שהמסתכל בשטחיות יכול גם כיום לקשור את הדברים ולהבין כי אם יש כאן פחד – יש כאן לחץ, ואם יש כאן יראה – יש כאן עצבות. ואיך איפה ניתן להתקרב כך להקב״ה, בעצבות? במרה שחורה? כך לוחמים? כשאדם לחוץ ועצוב? לכן צריך להיות בשמחה עצומה בימי אלול ולא לפחד כלל באלול, כי אלול אינו מפחיד.

יכול להיות שלפי חולשת דורנו, אולי צריך לדבר כך לאי אילו אנשים, והמשפיעים שמזהים את הצורך הזה בשומעי לקחם, שכרם גדול מן השמים שמאהיבים את קדושת הימים האלו על אותם בני אדם, ולא מרחיקים אותם משמחת המצוות וקבלת עול מלכות שמים.

אך לומר שזו דרך החסידות, וזו הדרך של לכתחילה, עד שכשמדברים על יראה ופחד של אלול של אסכולות מסוימות, מתפשטת אוירה של לעג לנאיביות ולחוסר ׳ההבנה בחסידות׳ של התמים ההוא…

ההיפך הוא הנכון, תלמידי הבעל שם טוב הקדוש זי״ע היו רועדים בימי אלול הקדושים עד לאין שיעור, משום שיראה זו – ידעו הם ללמד גם את ההולכים בעקבותם – אינה פרי העצבות והחידלון, כי אם אדרבה מקורה טהור בהתרוממות האדם לקראת הכתרת מלכו של עולם, כביכול, כביכול, כביכול.

חסידים מספרים, כי בימי אלול הקדושים, היו שומעים את אדמו״ר מהר״א מבעלזא זי״ע מפזם בנוסח הבעלזאי המעורר, את לשון הפיוט, שלפני אמירת ה׳זכרונות׳ במוסף של ראש השנה:

"אֶפְחַד בְּמַעֲשַׂי. אֶדְאַג בְּכָל עֵת. אִירָא בְּיוֹם דִּין. בְּבוֹאִי לְזִכָּרוֹן"

ואם אלול אינו מפחיד, ואינו מדאיג כלל, איך אפחד במעשי, ואיך אדאג בכל עת… צריך לשאוג בחוצות קריה, וגם בדורנו הציני והמבולבל: רבותי! אלול איז מורא׳דיג, מפחיד מאד! פחד פחדים, נורא נוראות!

אל תחושו להבל ההבלים של המרגיעים אתכם, כי רוצים ׳לעשות לכם טוב על הנשמה׳, הטוב היהודי, האמיתי, השורשי, אינו טוב פסיכולוגי… אינו ענין למחנכים שכוונתם טהורה ורצויה – אלול המפחיד – הוא זה שבונה את נפש היהודי ומרגיע את נפשו, וגם מביאו לשמחה אמיתית.

ובינינו לבין עצמנו, למה אנו אוהבים לשמוע שאלול אינו מפחיד? כי אנחנו באמת לא מפחדים, ואנו מחפשים להיות אנשים כשרים, גם בלי להזדקק לאלול המסורתי, שעושה כל כך שחור בעינים…

כאן בא תפקידה של תורת החסידות האמיתית, להסביר כי אין היראה מאלוקות סותרת את השמחה והתענוג, אין הפחד של אלול גורם שלא ליישב דעתו באמת לעשות תשובה כראוי, אלא ההיפך, אלול המפחיד – גורם לנפש הישראל לקרבת אלוקים, ההכנעה האלולית, מתוך ידיעה שסוד הענין הוא ההתבטלות המוחלטת לבורא עולם – היא מחברת את הנפש לשורשה.

דבר זה נתבאר בתורת החסידות על פי הפסוק (ישעי׳ כט, יט): ״וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילו״, הענוים, הם לא אנשים שמתנהגים כענוים, אלא ענוים החשים תחושת עניות וחוסר, שפלות אמיתית של ממש, כשהיא באה ממקום טהור בנפש, היא אינה מדכאת – היא מוסיפה שמחה, וכן אביוני אדם, שאמורים היו לפי תחושה זו – שפלים ועצובים – בקדוש ישראל יגילו.

על ראש השנה נאמר: ״חדות ה׳ היא מעוזכם״, עוז ותוקף הנתפש כמבע זועף וחסר פשרות, אצלנו, יהודים החשים ניחוחות יהודיים, רואים בכל הפחד שמסביב – חדות ה׳, בבחינת וגילו ברעדה… לשמוח על עצם העובדה שאנו רועדים מהשי״ת, ולא חלילה מסתכלים במבט מלגלג על אלול. כי אכן, הזוכה להיות שותף ליראה הגדולה הזאת, זוכה גם לשמוח בה׳ יתברך בימי שמחה – – –