"ארך אפים, היינו מה שאינו ירא משום דבר, ואינו משגיח על שום ביטול ובלבול בעבודתו, רק עושה את שלו, זה בחינת ארך אפים; שאין שום דבר יכול לבלבל אותו, כי לא אכפת לה שום דבר, רק עושה את שלו בעבודתו את השם יתברך".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, קנה)

כדי לשרוד את הנסיונות של אחרית הימים ולהגיע השמימה בשלום, עלינו להתאזר בהמון אי איכפתיות; "נכשלתי? נפלתי? מעדתי? אני מסיח דעתי ומתחדש מחדש".

כשם שה' יתברך הוא 'ארך אפים' לא רק לצדיקים אלא גם לרשעים, כן "צריכים גם הרשעים בעצמן להתחזק במידה זאת של 'ארך אפים' – שלא יבלבל אותם רשעותם מלשוב לה' יתברך ולא ירך לבבם ולא יהיה נחלש דעתם מריבוי העוונות שלהם, בפרט אם התחילו כבר איזה פעמים ונפלו מזה וכו' – אף על פי כן יבטחו בחסדו הגדול ויאריכו אפם ורוחם על כל מה שעובר עליהם, ויתחזקו בכל פעם להתחיל מעתה מחדש – אולי יזכה מעתה לרחם על עצמו, לעזוב דרכו ומחשבותיו שמקודם. ולא יהיה זקן וחלוש כוח בעיני עצמו לעולם" (ליקוטי הלכות, תפילין ה, ח).

"אסור להיות זקן" – זעק רבינו הקדוש. כש"זקן" פירושו, אדם שנמאס לו להמתין בסבלנות, והפסיק להתחדש…

"הכלל, שכל אדם שרוצה לחשוב על תכליתו האחרון, צריך ליזהר מאד לבלי להיות זקן כלל, דהיינו שלא יפול לזקנה דסטרא אחרא ח"ו… אפילו מי שעשה מה שעשה ועבר מה שעבר – אף על פי כן אסור לו להיות זקן ח"ו, והוא צריך ליזהר ביותר ויותר מבחינת זקנה, שלא יבוא לידי שום ייאוש ח"ו; שלא יאמר בלבו שכבר נזקן ח"ו במעשיו וכו' עד שאי אפשר לו להשתנות ח"ו. רק יתחזק להתחיל בכל מה דאפשר, ויעשה מה שיוכל דבר קטן או דבר גדול. אפילו אם לא יוכל לומר כי אם דיבור אחד ממש בתפילה או בהתבודדות, או ללמוד מעט דמעט, על כל פנים יעשה מה שיוכל" (שם).

גם אם מדובר באדם שכבר אין לו כח להרים את עצמו ולעשות משהו – "אף על פי כן, כל זמן שהנשמה בקרבו, כל זמן שיכול לזוז עוד באיבר אחד [!] צריך להאריך אפו ורוחו לצפות לישועה תמיד, ולהתגבר להתחיל בכל פעם מחדש בכל מה שיוכל, יהיה איך שיהיה. כי אין שום תנועה של קדושה ולא שום אנחה וצעקה וכיסופין דקדושה וכו' נאבד כלל לעולם, כי לא יזנח לעולם ה' " (שם).

* * *

אך מהיכן ניקח את הכוח להיות אי-אכפתי כזה, ולהתחדש מחדש?

מאותו הצדיק שאינו מזדקן לעולם!

אותו צדיק שמעיד על עצמו: "אני זקן מאד – ואני עדיין יניק לגמרי, ולא התחלתי עדיין לחיות כלל – ואף על פי כן אני זקן מאד" (סיפורי מעשיות, מעשה משבעה בעטלערס) – – –

אותו צדיק – שאף אחרי שגילה רזים עליונים ונוראים, הרי "בשעה שאחריה ראינו אותו שרוי בצער גדול, וכמה פעמים פירש צערו ושיחתו לפנינו מעומק הלב, שהוא מצטער מאד 'איך זוכין להיות יהודי' – כמי שלא הריח מעולם ריח עבודת ה'. ומי שלא ראה זאת אי אפשר לצייר לו בכתב ענין זה" – הוא זה שיכול לתת גם לנו את הכח, לשכוח כל מה שהיה ולהתחיל מחדש לגמרי!

רק אותו צדיק שאחרי כל מה שהשיג, ראה עד כמה ה' גדול ואינסופי, ועדיין לא התחיל להשיגו, הוא יכול להאיר גם בנו את האמונה שה' יתברך הוא אינסופי ורחמיו אינסופיים; וגם אם נפלנו למקום שנפלנו, עדיין אפשר לשכוח מהכל ולהתחדש.

שכן הצדיקים הגדולים, כשם שהשיגו שאין מדרגה רוחנית שלא תהיה מעליה מדרגה נוספת, כך השיגו שאין ירידה רוחנית שלא תהיה ירידה נמוכה ממנה. ולכן, תמיד חייבים ואפשר להתחדש. "כי ה' יתברך ותורתו הוא אין סוף ואין תכלית; וכמו שאין עליה בעולם לפי גדולתו, כי גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם וכו', כמו כן אין ירידה בעולם, כי בכל הירידות ח"ו, יש ירידה גרוע יותר; ומאחר שיש ירידה גרוע מזו ח"ו, צריך להתחזק לבלי ליפול יותר חס ושלום" (שם).