איפה יש עוד חמץ שצריך לבער?

הנה חג הפסח מתקרב והכל מתכוננים לחג, אך כשהוא מגיע, הוא עובר כל כך מהר עד שאומרים חבל שהחג עבר. אבל אם זוכים להתכונן כראוי, החג לא עובר – החג נכנס; כל יום שעובר נכנס בנו עוד יום מהחג. גם ימי הכנה יש בהם אור גדול למתבונן. בכל אופן, ככל שנכין כלים, כך האור של החג ישאר איתנו לכל השנה.

יש לנו שתי מצוות עיקריות בחג הפסח: ביעור חמץ ואכילת מצה. לא די שאדם לא יאכל חמץ בפסח, אלא גם צריך לבער אותו שלא ימצא כלל. זה הכלי לאור של פסח. האור של פסח הוא היציאה לחירות.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כלומר, חג הפסח הוא לא זכר למאורע שקרה לפני הרבה שנים, אלא זהו אור שיורד כל שנה מחדש, וגם עכשיו אפשר לצאת ממצרים.

וכי אנחנו עכשיו במצריים שאנחנו צריכים לצאת משם?

אלא אומרים חז"ל, שכל הגלויות נקראות על שם מצרים, כיון שהם מֵצֵרים לישראל; וכל יהודי שנמצא בצער כאשר הוא לא יכול לבטא את עצמו, או שאינו יכול לחיות כמו יהודי, אז הוא נמצא בגלות מצרים. אך כשהוא יוצא מכל דבר שעושה לו צער, כמו תאוות וכדומה, שמונע ממנו להתעלות, אזי הוא יוצא לחירות. זה מה שעושה האור של פסח. אבל אדם שלא מקיים את המצוות של פסח, אין לו את הכלים לאור הזה, וממילא אינו יוצא לחירות. רק אדם שמקיים את מצוות החג כהלכתן הוא זה שזוכה לצאת ממצרים.

כשאדם עושה את העבודה הפיזית הקשה של ביעור החמץ, הוא גם מנקה את עצמו מהחמץ הרוחני. העבודה הקשה של ביעור החמץ היא זאת שנותנת לאדם את האפשרות לצאת לחירות בליל התקדש חג.

מהו החמץ הרוחני שאותו צריך לבער עוד לפני פסח?

אומר רבינו בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה ה': "צריך לפנות את המוחין מחכמות חיצוניות וממחשבות זרות וחמץ – שלא יחמיץ את חכמתו בחכמות חיצוניות ובתאוות". כל חכמה שאיננה חכמת התורה, נקראת חכמה חיצונית. נשאלת השאלה, אם לא ילמדו למשל את חכמת הרפואה, איך יהיו רופאים? התשובה היא, שאם אדם לומד רפואה כאמצעי לעזור לחולים, זה בסדר. אבל אם אדם לומד זאת לשם הלימוד, הרי זו חכמה חיצונית.

מכל מקום, אין חכמה כחכמת התורה, וזה הדבר היחיד שהנשמה צריכה. שאר הדברים הם אמצעים לעבודת ה', וכאמור אם לומדים אותם לשם החכמה, הרי הם "מחמיצים" את המוח והאדם מאבד על ידם את האפשרות להתקדש, מכיון שכל דבר שנכנס למוח מגיע אל הנשמה, וכשאדם לומד תורה הוא מכניס מזון לנשמה, אבל אדם שחושב על חכמות אחרות מחוץ לתורה הריהו מקלקל את נשמתו.

אדם צריך לדעת שהוא ירד לעולם הזה, שהוא עולם מלא נסיונות, והוא צריך כל הזמן להלחם עם המחשבות הזרות ולפנות אותם ממוחו, שלא להחמיץ את נשמתו.

כשרבינו  מדבר על כך בפעם השניה, הוא אומר במקום "מחשבות זרות" –  ובתאוות. והרי תאוה היא דבר גופני ולא מחשבה? התשובה פשוטה: ע"י המחשבות זרות נכנסות התאוות, ואם המוח נקי אין לתאוות במה להתפס.

הזמן לנקות את המוח מכל אותן מחשבות, הוא דוקא בערב פסח. בזמן שאדם מנקה את ביתו מחמץ, הוא מנקה גם את מוחו. זו גם הסיבה שהניקיון בפסח קשה יותר מסתם ניקיון במשך השנה – כיון שזה מה שמכשיר אותנו לקבל את האור של פסח.

(מעובד מתוך שיחתו של הרב שמעון טייכנר. ניתן להאזין לשיעור המלא במערכת השמע של 'אוצרות ברסלב': 02-9950000)