ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > עבודת ה' > איפה הכוחות שלנו?

איפה הכוחות שלנו?

כ״ז בתמוז תשע״ט

אנחנו יודעים שיש לנו בחירה. למדנו את זה, דיברנו על זה וקראנו על זה. אבל איך עושים את זה בפועל? איך יוצאים מההרגשה הנוראית והמייאשת שמה שהיה הוא שיהיה? איך אוטמים את האזניים לקולות הלוחמה הפסיכולוגית שמנהל איתנו היצר? איך מנצחים אותו?

רבות דיברנו בעבר על חופש כח הבחירה. "אם אתה רוצה, אתה עושה, ואם אין אתה רוצה, אין אתה עושה" – ועד כמה ידיעה זו היא הכרחית ויסודית לעסק התשובה. כי כל זמן שנדמה לאדם שהוא כבול בהרגליו הרעים, לבו אטום לתשובה. ורק כשידע בידיעה ברורה, ש"אפשו להשתנות" כפשוטו ממש, רק אז יתעורר לבו להרגיש את צער ריחוקו, וישוב אל ה׳.

♦ ♦ ♦

אך, למרות הכל, למרות הידיעה, למרות שכה הרבה דיברנו על כך, עדיין…

עדיין נדמה לי ואולי גם לך שמה שהיה זה מה שיהיה, והבוקר הבא ייראה כמו קודמו…

ודאי שאנחנו מאמינים בזה שיש לנו כח עצום. אבל תכלס, איפה הכח הזה?

איך אומרת המשנה? "אם הלכה היא, נקבל; ואם לדין, יש תשובה" (יבמות ח, ג. כריתות ג, ט). שפירושו [לעניינינו]: אם אתה מוסר לנו כאן גילוי שקיבלת מרבותיך, נסכים; אך אם אני מנסה ליישם את זה במציאות, זה נראה לי רחוק מאד…"

ודאי שהצדיקים צודקים בזה שהם מעודדים אותנו, ואומרים לנו שיש לנו כח עצום, ולא סתם כח, אלא כח של 'פיל נגד עכבר' כנ"ל. אבל, במציאות אנחנו מרגישים חלשים מאד.

כשאנחנו באים ל"שטח", הכל כבד ואפור…

אז, מה עושים? היכן הוא הכח העצום שמדברים עליו הצדיקים?

♦ ♦ ♦

אך התשובה היא פשוטה: היינו הך!

החולשה שאנחנו מרגישים 'במציאות', היא רק מחמת החולשה שאנחנו מרגישים 'במח'! המוחין דקטנות, הם הם אלו שגורמים את החולשה במציאות!

וההסבר הוא פשוט מאד: חייל שמגיע למלחמה, ומשוכנע שהאויב העומד מולו חזק ממנו פי-אלף, הרי שכולו רועד מפחד.

אז, גם אם האמת האמיתית היא, שהוא באמת חזק יותר, לעומת האויב מהצד השני שהינו חלש ודל, בלי שום נשק – אף על פי כן, הוא בודאי יפול!

מדוע? כי יש לו 'מוחין דקטנות'. המח שלו משוכנע שאין לו כח, ושהאויב חזק ממנו פי- אלף.

ובמצב כזה; גם אם החייל המסכן הזה, ירצה להתגבר בכל כוחותיו ללחום על האויב, הוא לא יצליח, כי הרגשת החולשה שלו, עושה אותו חלש באמת! הוא מאבד את הכוחות שלו גם במציאות…

לכן גם טכסיסי המלחמה של האויב, הם בכיוון זה: לנהל מלחמה פסיכולוגית ולהפיל פחד על הלוחמים שמנגד! להכניס אותם במוחין דקטנות!

כשהאויב רואה שהוא חלש ואין לו סיכוי, הוא מקים קול רעש גדול, של תותחים והפגזות וכיוצא בזה, כדי לעשות רושם שהוא חזק ואימתני, והכל, כדי לשכנע את הצד שכנגד, שכוחו עצום וכי הוא לוחם נגד הצבא החזק ביותר בעולם, ובכך להפחיד אותם, ולהכניס אותם למוחין דקטנות…

ואז, כל הנסיון והבחירה של הלוחמים הוא: אם להשתכנע וליפול למוחין דקטנות, או להתחזק ולהמשיך להאמין, שהכל דמיונות, ואפשר לנצח אותם בקל.

לכן, לפני שיצאו בני ישראל למלחמה, היה הכהן המשיח מחזק אותם, ואומר להם:

"שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם. אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו, ואל תערצו מפניהם: כי ה' אלקיכם ההולך עמכם, להלחם לכם עם אויביכם, להושיע אתכם".

ומסביר שם רש"י: "אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו – ד' אזהרות כנגד ד' דברים שמלכי העובדי כוכבים עושין: מגיפין בתריסיהם, כדי להקישן זה לזה, כדי להשמיע קול, שיחפזו אלו שכנגדן, וינוסו. ורומסים בסוסיהם ומצהילין אותם, להשמיע קול שעטת פרסות סוסיהם, וצווחין בקולם, ותוקעין בשופרות ומיני משמיעי קול: אל ירך לבבכם – מצהלת סוסים: אל תיראו – מהגפת התריסין: ואל תחפזו – מקול הקרנות: ואל תערצו – מקול הצווחה"

האויבים עושים את כל המאמצים והטכסיסים, שעם ישראל יחשבו שהם חזקים מאד, ויפחדו להילחם איתם. אבל על זה מחזק אותם הכהן ואומר להם: ה' אלקיכם הוא ההולך עמכם, להלחם לכם עם אויביכם, להושיע אתכם. ומסביר רש"י:

"כי ה' אלהיכם וגו' – הם באים בנצחונו של בשר ודם, ואתם באים בנצחונו של מקום! פלשתים באו בנצחונו של גלית, מה היה סופו? נפל ונפלו עמו!

אין לכם מה לפחד. הכח שלכם הוא הרבה יותר חזק, כי ה' עמכם!

וזהו ממש נסיונו של האדם בעסק התשובה; בעבודת ה' בהתמדת התורה הקדושה, בשבירת התאוות: לא להאמין לפחדים שהיצר הרע מפחיד אותו, ולהמשיך להאמין שיש לו כח עצום! ה' איתו!

הנסיון של כל יהודי הוא: להאמין שלעבוד את ה' וללמוד את כל התורה כולה, זה לא כל כך קשה, ויש לו את הכוחות לזה!

"כי דרך הבעל דבר והסטרא אחרא לאיים ולהפחיד על האדם מאד מאד, ולהכביד עליו עבודתו יתברך מאד מאד, ומחמת זה נמנעו רבים מלהתחיל להיכנס בעבודתו יתברך, מחמת האיומים והכבידות הללו וכיוצא בהם. וזה בחינת שעטת סוסים ושפעת הקלגסים וקול הקרנות וכו' (ליקוטי הלכות, גילוח ג, ט).

ואז, כשהאדם מתחיל לפחד, הוא באמת מאבד את הכח שלו, גם במציאות ולא רק שהוא ׳מרגיש׳ חלש, אלא שהוא באמת 'נעשה' חלש. והכל מחמת הפחד והמוחין דקטנות שנפלה עליו. כי הכח של האדם הוא רק ה׳׳מוחין דגדלות" שלו.

וכמו שמסביר לנו רבי נתן (ליקוטי הלכות, ברכת הריח ד, א): "הי עיקר הכח הוא על ידי חכמה שבמח, כי חכמה הוא אותיות כי׳ח מי׳ה, וכדה בגימטריא אדם, שעיקר כח האדם הוא החכמה, כמו שכתוב

'החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר' (קהלת ז). היינו, שעיקר הכוח להיות עז כנמר כנגד כל התאוות והפיתויים הוא רק על ידי חכמה אמיתיות שהוא בחינת מוחין דגדלות!

הכח של האדם הוא במח שלו, החכמ,ה [כ"ח מ"ה] היא ה"כח" של ה"מה" / ה"אדם", וכשהאדם נופל במוחין דקטנות, הוא פשוט מאבד את הכוחות שלו.

והגבורה האמיתית, וכוחותיו האמיתיים של האדם, חוזרים אליו רק כאשר הוא במוחין דגדלות, שהוא מאמין בכוחו. ולכן: העיקר בעבודת ה' הוא שלא יתפחד האדם כלל, וכמו שאמר רבינו, זכרונו לברכה, שבעולם הזה האדם צריך לעבור על גשר צר מאד, והעיקר הוא שלא יתפחד האדם כלל! (ליקוטי הלכות, גילוח ג, ט).

ואז, כשהאדם לא מפחד, הוא מקבל גם את הכוחות. ליתר דיוק: הוא לא מקבל את הכוחות, אלא הוא מגלה את הכוחות! כי יש לנו כח, הוא רק מוסתר מחמת המוחין דקטנות, וכשמאמינים לצדיקים שיש לנו את הכח, אנחנו 'מגלים' את הכח!

ולכן, אם תמהנו: היכן הכוחות העצומים שלנו? התשובה היא: הכוחות שלנו יתגלו, כשנאמין בהם! ה"מוחין דגדלות" הם אלו שיתנו לנו את הכח גם 'במציאות'.

♦ ♦ ♦

ולסיכום:

אל תאמין לאויבים [התאוות, הבטלה, העצלות, וכו'] שעושים עליך רושם כאילו הם החזקים ואתה החלש!

תאוות אינן בלתי מנוצחות. התמדת התורה אינה ירושתם של מצליחנים בלבד; וההליכה בתורת רבינו ועסק ההתבודדות, שייכים גם אליך…

אף אחד לא מכריח אותך להישאר בתוך הקבר… אתה יכול להרים את המצבה, לפזר את העפר, לפשוט את התכריכים, ולהתחיל את החיים מחדש…

אז תתחיל!

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support