איפה אני בתפילה

כ״ג באייר תשע״ט

האדם נקרא בגמרא "מבעה" – מתפלל. זאת חלק ממהותו. ברגע שאני תופס את כל החסרונות שלי, ואת השבריריות העצומה שיש לי, שבאמת הכל ברגע יכול להתנפץ, ובחסדי ה' אנחנו קיימים, אין מצב שלא תהיה התעוררות לתפלה. (השתפכות הנפש)

"ועיין בשיחות הר"ן (סימן רכט) שכתב שם: בתחילה היה זה עיקר התפילה מה שכל אחד היה מדבר מה שבליבו לפני השם יתברך בלשון שהיו מדברים בו, אך אחר כך ראו אנשי כנסת הגדולה וכו' ותקנו סדר התפילה, וכמבואר בהרמב"ם הלכות תפילה, עיין שם. אך על כל פנים מדינא זהו עיקר התפלה. על כן גם עכשיו, שמתפללים סדר התפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, טוב מאד להאדם להיות רגיל להתפלל לפני השם יתברך תפילות ותחינות ובקשות מלבו בלשון שמבין בו, שיזכהו השם יתברך לעבודתו, כי זה עיקר התפילה, כנזכר לעיל וכו', עיין שם. והנה ממילא מובן מזה, אשר כן גם עכשיו שזכינו שסידרו לנו הצדיקים שאחריהם תפלות נוראות כאלה, אף על פי כן אל יסתפק האדם עצמו בזה לבד, אך צריך להרבות מאד לפרש שיחותו לפניו יתברך מלבו בלשון שמבין בו כל דבר בפרטיות שרואה שחסר לו באותו העת, הן ברוחניות הן בגשמיות".

[הערה קטנה: לפי דברי הרמב"ם יוצא שבכל מילה ומילה שאנו מדברים עם ה', אנו מקיימים מצוות עשה מהתורה. אנחנו לא קולטים את החסד העצום שבזה- לספר לקב"ה את הצרות, ומתוך זה גם לקיים אלפי מצוות.]

למדנו אם כן שתפיסת היסוד בתפלה היא איפה אני נמצא בתפלה. כלומר, התפלה נובעת ממני עצמי. הפניה לקב"ה באה מהמצב שלי. אמרו כאן שהתפלה אמורה להיות משהו פנימי, שזה יהיה חלק ממך, שגם אם תהיה הכי מרוחק שיש מתורה ותפלה, עדיין התפלה היא משהו שקיים בך.

בגמרא בברכות (דף כ ע"ב) מופיעה משנה בה כתוב שנשים חייבות בתפילה, ולגמרא הפריע, מה פתאום שיהיו פטורות? ואז מביאה הגמרא סברא שזו מצות עשה שהזמן גמרא. אם כן, למה הן חייבות? "דרחמי נינהו", מפני שהתפלה היא בקשת רחמים. כלומר, חכמינו ז"ל ראו שזו מצוה שקשורה בזמן ואף על פי כן חייבו את הנשים, בגלל שהתפלה היא דבר הכרחי עבורם. צריך לשים לב: באמת מבחינת הלכתית הן היו אמורות להיות פטורות לחלוטין, אבל הן חייבות כי אי אפשר אחרת. החובה נובעת מהמציאות של האדם, לכן לא משנה אם הזמן גרמא או לא, האדם חייב להיות מקושר למה שנקרא תפלה, ומציאות האדם לא משתנה בין גבר לאשה.

עיקר הרחמנות היא כפי הדעת, כך כותב רבי נחמן. במלים שלנו: אין שכל, אין דאגות. ככל שהאדם יותר ויותר קשור ומודע לכל הדברים שקורים אתו, אין מצב שהוא לא ידאג. כל שניה עולמו יכול להחרב, מאחר ומציאות האדם תלויה בהרבה גורמים שאינם תחת ידו. אם העולם יפנה את גבו אליו, הוא מהר מאד ימצא את עצמו מלא יסורים וקשיים. התחדש כאן שבמצב אמיתי של ידיעת הדברים, כלומר, ככל שתופסים יותר את עצמנו חסרי אונים, מגיעה הרחמנות. התפלה בגמרא נקראת תמיד "רחמי" ביחס לבקשות, היא מוגדרת כבקשת רחמים. מאחר וזהו היסוד הבסיסי של התפלה, כשהגמרא בסוטה (דף לג.) מחפשת מקור לכך שאפשר להתפלל בכל לשון, היא אומרת 'רחמי נינהו'. ומפרש רש"י: לא צריך פסוק להוכיח דבר כזה, שהרי עצם התפלה היא רחמים וזאת הבנת היסוד שלה, וממילא אדם צריך לבטא את עצמו בצורה הכי טובה.

וכאן אנחנו חוזרים למה שאמרנו למעלה. התפלה נובעת מתוכנו, כלומר, אם נכיר באמת, אם תהיה לנו דעת, נבין שאי אפשר אחרת.  האדם נקרא בגמרא (ב"ק דף ב ע"א) "מבעה" – מתפלל. זאת חלק ממהותו. ברגע שאני תופס את כל החסרונות שלי, ואת השבריריות העצומה שיש לי, שבאמת הכל ברגע יכול להתנפץ, ובחסדי ה' אנחנו קיימים, אין מצב שלא תהיה התעוררות לתפלה. קשה לקבל דבר כזה הואיל ולכל אדם קיימת תחושה של 'אני ואפסי עוד'. יש אצלנו בחינה של "עוד", כלומר: אני קיים. הכסף שיש לי, הנכסים שעומדים לרשותי, כולם הם מבטאים את ה'אני', ובוודאי שיש לי קיום. מי כן מרגיש את זה? מי שיש לו דעת רחבה ונקיה, חי את זה.

לפי התוספות (בכורות דף מד ע"ב) דברי הגמרא בחולין (דף ו ע"ב): "אדם ובהמה תושיע ה' – אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה", מכוונים על שעת התפילה. לכל תפילה נצרכת דעת כדי לקיים את התפילה בצורה הבסיסית ביותר: להבין שאני נצרך. התפלה נובעת מהמציאות שלנו. ברגע שמשיגים כמה באמת אנחנו חסרים, ושבאמת אנחנו תלויים בחסדי ה', אי אפשר שלא לבקש רחמים על שפלות המצב שלנו. מכיוון שזה גדר מעשה התפילה, ממילא מחויב שהדבר יקוים בכל לשון שהיא, שאם לא כן החמצנו את עצם מעשה התפילה – רחמי נינהו.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support