בתחתית שבתחתית היו עם בני ישראל במצרים, בשפל שבשפל, בתחתיתם של מ"ט שערי טומאה. כה ירוד היה מצבם של אבותינו במצרים, עד כי "בעיני הש"י היו רעים וחטאים ובלתי ראוים להגאל".

ומדוע נגאלו? משום שלמרות פחיתות מדריגתם, "ויזעקו – ותעל שוועתם אל האלקים!".

ואיך זה זעקו? מה נשתנה לפתע מכל שנות הגלות, שלפתע התעורר ליבם לזעוק אל השי"ת?

התשובה היא הצדיק. משה רבינו.

"סָמוּךְ לַגְּאֻלָּה", כותב מוהרנ"ת, "בְּעֵת שֶׁרָצָה הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ לְהִתְגַּלּוֹת לְמֹשֶׁה בְּמַרְאֵה הַסְּנֶה, אָז נֶאֱמַר: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ" וְכוּ'. כִּי אָז דַּיְקָא הִתְחִילוּ לַעֲלוֹת הָאֲנָחוֹת שֶׁלָּהֶם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי כְּבָר הִתְחִילוּ לְהַמְשִׁיךְ הָרוּחַ חַיִּים לְהַשְׁלִים חֶסְרוֹנָם עַל יְדֵי הָאֲנָחָה, מֵחֲמַת שֶׁכְּבָר הָיָה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בָּעוֹלָם וּפָעַל וְעָשָׂה עַל יְדֵי כֹּחַ עֲבוֹדָתוֹ עַד שֶׁהָיָה סָמוּךְ לַגְּאֻלָּה. וְאָז דַּיְקָא נֶאֱמַר 'וַיֵּאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', כִּי אָז דַּיְקָא הָיָה לָהֶם כֹּחַ לְהִתְאַנֵּחַ, הַיְנוּ לְהַמְשִׁיךְ הָרוּחַ חַיִּים עַל־יְדֵי הָאֲנָחָה, לִזְכּוֹת לָצֵאת מִן הָרוּחַ סְעָרָה מִבְּחִינַת גָּלוּת מִצְרַיִם. (ליקוה"ל, הלכות פסח הלכה ג)

*

כולנו בשפל המדריגה (ואם אדם חושב שאינו שם – כי אז מצבו גרוע עוד יותר…) והשפל – פנים רבות לו. הצד השווה, שכל מבקש השם מצטער על ריחוקו תמיד, מזה "שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁמִּירִידָה כָּזֹאת אִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲלוֹת ח"ו," ועד המתייסר על כי "הֲלֹא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵין סוֹף, וּמִי יוֹדֵעַ מַה שֶּׁיְּכוֹלִים בְּזֶה הָעוֹלָם לְהַשִֹּיג עוֹד?"…

ואיך עולים משם?

ועוד לפני השאלה הזו, בכלל, איך משיגים את הרצון לעלות משם ולא ליהנות מההתפלשות במי מדמנת שאול תחתיות? מאין ממשיכים את הזכרון שיש גבוה, ושיש גבוה מעל גבוה, ושאנחנו רחוקים, ושאנחנו צריכים להתקרב – ושאנחנו יכולים להתקרב?

*

במצרים היינו בשאול תחתיות. במ"ט שערי טומאה. בנ"י היו שקועים בכל זוהמת תועבת מצרים, קרובים לאבדון מוחלט ח"ו.

על מנת להמשיך אל המקום הנמוך ביותר, הירוד ביותר, את הארת הרצון, במובנה הפשוט ביותר: ההארה הזו שיש בכלל רצון; שהמקום הירוד בו אנו נמצאים אינו מקומינו הטבעי והרצוי; שנשמות ישראל יפות הן וקדושות הם ונעלות הן אלא שהעניות הרוחנית מנוולתן – כדי להאיר בנו את ההארות האלה, שלח לנו הקב"ה את הצדיק, משה רבינו, העומד בין שמד לרצון וממשיך את ההארה מהרצון העליון, אפילו מטה מטה, למקומות הנמוכים והירודים ביותר, כל אחד וה"שאול תחתיות ומתחתיו" שלו. והוא ממשיך את האור ומאיר את רחמי הקב"ה האינסופיים לכל אחד בשפל מדריגתו ומעורר אותנו משם לדעת גם במצב הגרוע ביותר, שיש גבוה יותר, ושעלינו לשאוף לרצות את הגבוה יותר.

וזה זה הוא עניינו של הצדיק ש"בְּגֹדֶל כֹּחוֹ מַמְשִׁיךְ חֶסֶד וְרַחֲמִים וְרָצוֹן נִפְלָא מִשָּׁם, עַד שֶׁמֵּאִיר הָרָצוֹן לְמַטָּה לְמַטָּה, עַד שֶׁאֲפִלּוּ בְּכָל הַמַּדְרֵגוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת מְאֹד, אֲפִלּוּ בְּעֶשֶׂר כִּתְרִין דִּמְסָאֲבוּתָא – מַגִּיעַ הָרָצוֹן הַקָּדוֹשׁ לְכָל הַנְּפָשׁוֹת שֶׁנָּפְלוּ לְשָׁם, עַד שֶׁגַּם שָׁם הֵם מִתְעוֹרְרִים בְּכָל פַּעַם בְּרָצוֹן חָזָק וְכִסּוּפִין טוֹבִים לְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, כִּי אֵלּוּ הַנּוֹפְלִים מְאֹד – אִי אֶפְשָׁר לְהַחֲיוֹתָם וְלַהֲשִׁיבָם כִּי אִם עַל יְדֵי רָצוֹן – לְהָאִיר בָּהֶם מִלְּמַעְלָה לְמַעְלָה מֵרָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַנַּ"ל, מִמֵּצַח הָרָצוֹן, עַד לְמַטָּה לְמַטָּה, עַד שֶׁגַּם אוֹתָן שֶׁנָּפְלוּ עַל יְדֵי תֹּקֶף הַדִּינִים … גַּם הֵם יִתְעוֹרְרוּ וְיִשְׁתּוֹקְקוּ בְּרָצוֹן טוֹב וְחָזָק לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עַד שֶׁיַּעֲלֶה אוֹתָם מִשְּׁמָד לְרָצוֹן"

גם בתחתית שבתחתית, הצדיק מאיר בנו את ההארה שאין שום יאוש בעולם, ושמלוא כל הארץ כבוד ה' ית', וש"ה' איתם, עמם ואצלם, ולא יראו ולא יתייאשו ח"ו, רק גם הם יתעוררו ויקיצו ויתחילו להתקרב להשי"ת מעתה, בתורה ותפילה ומעשים טובים". כי "בוודאי מלא כל הארץ כבודו ואין שום יאוש בעולם, כי ה' איתנו ובמקומינו", ועל ידי הארה זו, "הצדיק מעורר ומקיים אותנו הפחותי-מעלה, דרי מטה, שוכני עפר".

*

בחג הפסח – שמלמד אותנו על כוחה של צעקה וזעקה גם בשאול תחתיות, אנו מתחילים לספור את ספירת העומר, שמסתיימת בדרגה הגבוהה ביותר: קבלת התורה.

ואת כל המהלך העצום והנפלא הזה, מהשאול תחתית ומתחתיו על פסגת הר סיני, אנו יכולים לעשות מכוחה של הארת הרצון שממשיך הצדיק מהמקום הגבוה ביותר – למקומות הנמוכים ביותר.

"עַל כֵּן בְּכֹחַ הַצַּדִּיקִים אֵלּוּ יֵשׁ תִּקְוָה לְכָל הַנּוֹפְלִים. וְאֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁמִּירִידָה כָּזֹאת אִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲלוֹת ח"ו, אַף עַל פִּי כֵן מִי יוֹדֵעַ גְּדֻלַּת חַסְדֵּי ה', כִּי יֵשׁ חֶסֶד כָּזֶה אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁגַּם מִשָּׁם יְכוֹלִין לַעֲלוֹת. וְכֵן אֲפִלּוּ אִם ח"ו, נָפַל עוֹד כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים בְּלִי שִׁעוּר, אַף עַל פִּי כֵן כָּל תְּנוּעָה שֶׁהוּא רוֹצֶה לְנַשְֹּאוֹת עַצְמוֹ בְּכָל פַּעַם לַעֲלוֹת מִנְּפִילָתוֹ. וְכָל צְעָקָה וּצְעָקָה שֶׁצּוֹעֵק אֲפִלּוּ בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת גַּם כֵּן אֵינוֹ נֶאֱבָד לְעוֹלָם. וּכְמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ ז"ל שֶׁאֲפִלּוּ קוֹל צְעָקָה מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת אֵינוֹ נֶאֱבָד יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה אַחַר כָּךְ".