כי באמת אין כל עצב בעולם למי שמכיר אור האורות של האמת
(החזון איש)

בתחומי העבודה לתקן את עצמנו ישנם שני סוגי מאבקים המתרחשים בתוכנו. ישנו מאבק בו קיימים שני צדדים העומדים אחד כנגד השני, ואז מתנהלת מלחמה בין כל אחד מהצדדים במטרה להגביר צד אחד כנגד השני. אך יש מאבקים בהם לא מבקשים את הניצחון של כוח מסוים, אלא מבקשים פשוט לגלות כיצד הצד השני ריק לגמרי ובעצם הוא לא מוכֵר כלום. אין מלחמה נגד התפיסה שהוא מציג, אלא ניסיון להראות כמה חלולה היא. בהגברתה של ההארה האמיתית החושך ייעלם מאליו.

המאבק נגד העצבות נראה די קשה, ולו מהעובדה שזאת התמודדות שלא נפסקת. לעצבות יש כוח מושך: "טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, כד). אך כמה שהיא יכולה להיראות כמציאות קיימת, מלשונו של החזון איש ניתן לראות שמספיקה הארת אמת בודדת כדי לבטל את כל מציאות העצב בעולם. הצער לא יכול להתבטל, בגלל שהוא מוליד טוב. אך העצב שמוליד רק רע, יכול בהחלט להתבטל, או יותר נכון- נוכל לגלות שהוא רק אשליה.

"עצבות ותולדותיהן נמשכין מדומם" (ליקוטי מוהר"ן ח"א ד,ח בשם משנת חסידים). עצבות היא אב לכמה מידות שמשתלשלות ממנה: עצלות, יאוש, נחיתות וכדומה. השורש לכל אלו באדם הוא יסוד הדומם. המידות הללו הן הביטוי לדרך שבה הדומם מתנהג. הדומם רוצה להיות בדיוק מה שהוא עכשיו. שינוי היא מילה אסורה מבחינתו, כי משמעותה ביטול מה שהוא והשמת דבר אחר במקומו. תפיסת העצמיות של הדומם מתרכזת רק במה שיש, במה שנתון בתוכו כרגע, ולכן דברים חדשים נתפסים לגביו כדברים שנוגדים את מהותו. משום כך הדומם לא יכול להכיל מציאות של חיסרון בתוכו, כי הוא חייב להיות מושלם כפי שהוא עכשיו. אם נשיאת החיסרון והחלל אמורה בדרך כלל להביא לצמיחה והשלמה של אותם חסרונות, אצל הדומם הללו נחשבים רק לרועץ, בגלל שהם מפריעים לו להיות מושלם כבר עכשיו.

כיצד יתעלם הדומם מאותם החסרונות? שתי דרכים קיימות בפניו: להתייחס בציניות ובליצנות לאותם חסרונות, ובכך לבטל את משמעות החיסרון. הוא יוציא אמירות כמו 'מי אומר שצריך להיות מושלם', יהפוך את החסרונות לאידיאולוגיה, או פשוט יחיה בדרך חיים של הוללות שלא תצריך אותו להתייחס ברצינות לעצמו.

הדרך הזאת היא הפיתרון המהיר, אך כמו בדרך כלל, גם הפיתרון היותר רדוד. כאשר מגיע שלב בו אי אפשר להתעלם מהחסרונות וההכרה בהם פשוט מכה באדם במשך כל היום ולא עוזבת אותו, הדומם צריך להגיע לפיתרון אחר: העצבות. העצבות מתייחסת לצער במלוא תשומת הלב, ואף מגבירה אותו. העצבות שוקעת בצער, מנסה לחדד לעומק עד כמה המצב גרוע, מה היה אמור להיות ועד כמה המציאות רחוקה מזה. העצבות מנסה לייצר רגשי חיים מאותו בור אליו האדם נפל, ושואבת את כוחה מחוויית החוסר. מי אומר שצריך לחוות את השלם? אולי צריך לחוות את החוסר? גם כאן החוסר הפך לאידיאל, וכך הצליח הדומם שנית להפוך את עצמו למושלם מבלי ליזום את השינוי הקטן ביותר. זאת הסכנה הגדולה שבעצבות שיכולה להתרחב לכל תחומי החיים: "גם עצבות מזיק מאוד, ונותן כוח ליצר הרע" (משיבת נפש, יט).

(שתי מידות אלו מצוינות בחז"ל לגבי אותו איבר בגוף האדם. הגמרא (ברכות סא, ב) אומרת ש"הטחול שׂוחק", הוא אחראי לשחוק ולהוללות, ומצד שני מובא (ע' בליקוטי מוהר"ן כג) שהטחול הוא מקור העצבות והמרה שחורה. שתי מידות אלו כרוכות ביחד, בגלל שלשתיהן ישנה מגמה מאוד דומה: למצוא דרך איך להיות שלם עם חסרונות; דרך התעלמות, או דרך הפיכתם לדרך חיים.)

לאחר הבנת שורשה של העצבות, ניתן להבין שהיא איננה אלא אשליה. הניסיון שלה להפוך את החוסר לאידיאל הוא גישה שטחית. למה באמת האדם מרגיש בצורה חזקה את החוסר? בגלל הצער שיש לו בהכרה זו. הרגשת החוסר בנויה רק על תפיסה של מציאות שאמורה להיות. ברגע שהופכים את החסרונות למציאות נתונה וקיימת, אין כבר משמעות לצער. הצער תמיד יודע בפנים שאמור להיות משהו אחר, וכל הניסיונות להתעלם מכך הם אחיזת עיניים. הכאב בעצמו צועק שהמציאות לא צריכה להיות כפי שהיא עכשיו, כי אחרת הוא לא היה מכאיב לנו. אך הדומם מתעלם, ודי לו באשליה.

בוודאי שיש נקודת אמת בצער, בגלל שיש "עת לבכות". אך רק כאשר הוא נלקח בצורה הנכונה, כיוצר מתח בתוך האדם הגורם לו להתקדם.

די בהארה של פעם בחיים, לדעת שבאמת אין כל עצב. כל עצב מנסה להפוך את החסרונות שבנו למציאות קבועה וקיימת, ופעולה זו היא המכאיבה לנו כל כך. אך האמת פשוט אינה כזו. אם יש צער, סימן שאין השלמה. משמעות הדבר היא שהצער בעצמו מורה לנו לקום ולתקן, לבוא ולהשלים. הניסיון לחוות רק את הצער בתקווה שחיים יכולים לצאת ממנו היא אשליה. "כי על ידי עצבות וקינות לבד אי אפשר לחיות, כי עיקר החיות דקדושה הוא שמחה" (רבי נתן, אוצר היראה, שמחה, יח).