"ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד מאוד, והכלל והעיקר- שלא יתפחד כלל" (ליקוטי תנינא, סימן מח).

אם הכלל שאיתו אנחנו אמורים לעבור את כל העולם הוא הגבורה והאומץ, נוכל ללמוד שהכשלונות וחוסר ההתקדמות שלנו נובעים מפחד וחולשה. פחד ממצב מאוד מחייב – גשר צר מאוד.

פחד זה לא חייב לבוא בהכרח בגלל דברים שנראים יותר גדולים מאיתנו. הוא יכול להיות פחד מהלא-מוכר. ניקח בן כפר שלא ממש יודע מה זה חשמל, ונשים אותו בלב עיר מתקדמת ושוקקת. אנחנו יכולים לתאר לעצמנו את הפחד – פחד מכל ההמולה והטכנולוגיה שמקיפה אותו, ולו אין מושג מה בכלל הולך כאן. מאיפה יוצאים כל הקולות האלו, האורות המוזרים. למה הבניינים כל כך גבוהים, לאן טסות המכוניות מטרים ספורים לידו. אין לו מושג בכלל מה קורה כאן, ואיך הוא אמור להתנהל. מה הוא מרגיש? שאין לו עוגן לאחוז בו, פיסת וודאות וביטחון. פחד כזה הוא פחד מהלא-מוכר.

גם בעבודת ה' קיים פחד כזה. אם זה פחד ממצב שלא נראה שעומד להתבהר ולבוא על מקומו, או אם גילינו בעצמו בעיה חדשה שאין לנו מושג אין מטפלים בה. המקום בו פחד זה יכול לעצור אותנו לחלוטין, הוא במקום הבחירה, הבחירה בין עולם עובר לעולם נצחי.

קשה לנו לעזוב את ההנאות שלנו, אם החיים שהתרגלנו אליהם. לא בגלל שאנחנו חושבים שהם יכולים לתת לנו משהו. "כי באמת, פנימיות הלב של כל אחד ואחד יודע היטב שאין שום תכלית מזה העולם ותאוותיו והבליו כידוע לכל, ובפרט לב של איש הישראלי", כותב רבי נתן (ברכת השחר, הלכה ה, אות עב). לא השכל הוא זה שיודע, אלא הלב. אותו הלב שמרגיש, שחי, שנמצא באותן הנאות, בנקודה הפנימית שלו יודע שזה לא זה.

אז למה אנחנו מתקשים לעזוב חיים כאלה, כשהלב שלנו בעצמו אומר לנו שאין בהם משהו לתת לנו? התשובה היא: פחד. פחד לעזוב את המוכר, את המושג. ברגע שנעזוב את החיים האלה, נדמה לנו שלא יהיו לנו חיים יותר. איך אני אסתדר בלי כל הדברים האלה? איפה אני אהיה כאן? מה יגשים אותי, במה אממש את עצמי?

כשרבי נתן היה ילד, הוא שמע משפט שנחקק בו חזק כל כך, עד שהיה לנקודת מפנה בחייו. "העולם הזה הוא לא, והוא לא מושג. העולם הבא הוא יש, והוא מושג". מה כתוב כאן? שבעצם, בכל המרדף שלנו אחרי העולם הזה אנחנו פשוט מחפשים עוגן לאחוז בו. מחפשים את היש, את המושג. עזבנו עולם אחר בגלל שהוא היה נראה לנו מציאותי, לא מציאותי עבורו, לא דבר שאני יכול להרגיש חי וקיים בו. אילו מין חיים אחיה בו? האם הרבגוניות שיש לי כרגע בחיים תימצא באותו עולם? ממה יש כל כך ליהנות שם? את העולם הזה אני מכיר, חש, אני יודע מה עושה כדי לחיות.

ובדיוק ההפך הוא הנכון. העולם הזה הוא לא. אין לו שום דבר לתת לך. להתרגש לרגע, זה הוא יכול לתת לך. אבל להשאיר משהו אצלך חוץ מזיכרון שפעם התרגשת, משהו שנשאר ועשה אותך לאדם שונה לפני שעשית אותו, זה לא. ולא זו בלבד – הוא אפילו לא מושג. אפילו אם הוא היה נותן לך משהו, כמה שנראה לך שהוא בהישג ידך, אתה טועה. אינך יכול לייצר לעצמך את החיים כפי התוכניות שלך. אין חיים מושלמים באמת בעולם בו אדם לא יכול לשלוט על כל הגורמים בחייו; בני אדם אחרים, גורמי טבע, תחושות ורגשות שהרבה פעמים לא נשלטים.

העולם הבא הוא יש. הוא יכול לתת לך משהו באמת, ואותו משהו יהיה כל כך מהותי שייך לך, עד שתישאר איתו לנצח נצחים. אין כזה סוג של חיבור בשום מערכת שאנחנו מכירים בעולם הזה. והוא מושג – בפיך ובלבבך לעשותו. צריך רק לרצות.

"רצונך שלא למות?", שואלים חז"ל במסכת דרך ארץ. אתה באמת דואג איך לא תמות, איך תמיד תישאר חי? "מות עד שלא תמות". בשלב הראשון – מוּת. זה אולי יכאב, לעזוב את מה שהכרת עד היום. אבל דע לך, אתה עוזב טוב מדומה, דבר שאינו, ולא מושג. זה יכאב – מות – אבל "עד שלא תמות". אתה מת בגבול, אבל בחי בעולם אחר, עולם קיים. בעולם שהוא כולו שלך. אין לך ממה לפחד.

* * *

הנביא ירמיהו מוסר לעם את דברי ה' על סיבת החורבן: "כי שתים רעות עשה עמי – אותי עזבו, מקור מים חיים, לחצוב להם בֹּארֹת, בֹּארות נשברים, אשר לא יכילו המים". עזבו מקור מים חיים תמורת בור, שנותן רק מה שמכניסים בו. עם ישראל ידע את זה- אז למה הוא עשה את זה? "לחצוב להם בורות"- הם רצו שזה יהיה שלהם. בהבנה שלהם, במושגים שלהם. הם לא יכלו לעזוב את הפחד שבעזיבת אותו עולם שנראה שלהם.

את התשובה לפחד זה עלינו לתקן.

בארץ לא זרועה, ללכת אחרי ה'. לא יודעים איך נחיה כאן, איך כל הכוחות, השאיפות והרצונות שלי יתממשו כאן. אבל מאמינים, שהוא מייעד עבורנו את הטוב ביותר.

"והכלל והעיקר – שלא יתפחד כלל"…