"מה אעשה שאין לי כוח?"

"כשמתחיל להסתכל בעצמו ורואה שאין בו שום טוב… ורוצה הבעל דבר להפילו על ידי זה בעצבות ומרה שחורה חס ושלום… צריך לחפש ולמצוא בעצמו איזה מעט טוב. כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזה מצוה או דבר טוב?! ואף כשמתחיל להסתכל באותו הדבר הטוב, הוא רואה שהוא גם כן מלא פצעים ואין בו מתום… על כל פנים, איך שהוא, על כל פנים היה איזה נקודה טוב בהמצוה והדבר הטוב שעשה?! ועל ידי זה שמחפש ומוצא בעצמו עדיין מעט טוב, על ידי זה הוא יוכל לשוב בתשובה".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א רפב)

– "שוב העלון הזה… הרעיונות שבו דווקא מחזקים אותי, אבל מה אעשה שאין לי כוח?!"…

– אתה צודק! כשם שמכונית לא יכולה לנסוע בלי דלק, כך אי אפשר לעשות כלום בלי כוח.

איפה משיגים כח? מהיכן שואבים מרץ וחשק להשתפר ולהתקדש בעבודת ה'? אולי אם אתה בחור צעיר לא תבין את השאלה, אבל מי שה'אפיקומנים' כבר נתנו בו את אותותיהם, והוא עדיין רוצה להיות יהודי כשר באמת, מבין מאד את השאלה, ועוד איך.

אתה יודע מדוע אין לך חשק? – כי נדמה לך שאתה לא מצליח.

כשאדם מתאמץ ומשקיע, הוא רוצה לראות תוצאות, זה נותן לו סיפוק, מרץ וחשק. אבל בעבודת ה', עם כל המאמצים וכל ההשקעה – המאזן, לצערנו, שלילי, והיצר אף הוא אינו שוקט על שמריו; כל היום מנסה להכשיל בדברים גדולים או קטנים.

אפילו המצוות שלנו, התורה, התפילה, קשה מאד להשוות אותן לסיפורי הצדיקים ששמענו, על מצוות שהם עשו בכל הלב, על התורה שהם למדו בכל הכוח; על התפילה שלהם בריכוז ובהתלהבות. בקיצור, גם המעשים טובים שלנו אינם כלילי השלמות בלשון המעטה. במצב כזה, אתה עוד חושב שיהיה לך חשק ומרץ להתקדם ולהשתפר?

– "אבל הרי זו האמת! המצב הרוחני שלי באמת רחוק משלמות"…

– מה?! זו האמת?! הפתגם אומר: 'אין שקר גדול יותר מן האמת'… כשמפרשים את האמת בצורה מטעה – כוחה גדול להטעות ולהכשיל, יותר מן השקר הגדול ביותר. זו אכן אמת שאיננו טובים לגמרי, אבל זו רק מחצית האמת, כי אנחנו גם לא גרועים לגמרי.

שהרי באמת עשינו ואנחנו עושים כל יום כמה וכמה מצוות ומעשים טובים: תורה, תפילה, חסד; ובל נשכח גם את המעשים "הקטנים": נטלנו ידיים של בוקר, אמרנו 'מודה אני', בירכנו על טלית ותפילין, יש מזוזה בבית. והרשימה ב"ה עוד ארוכה.

נכון, גם המעשים הטובים שלנו אינם מושלמים, חלקם נעשו מתוך הרגל ושיגרה "כמצוות אנשים מלומדה" ובוודאי שלא מתוך רגשות קודש והתעלות הראויים למי שעומד לשרת לפני מלך מלכי המלכים. אבל האם הם פסולים לחלוטין? לא שווים כלום? לגמרי?! אפס?! בוודאי שלא; בכל מעשה טוב, מבעד למעטה העבה של שיגרה וקרירות, טמונה נקודה זוהרת להפליא של אמונה וציות לצו הבורא. ככלות הכל, הרי למה למדתי, התפללתי או נטלתי ידיים – כי הקב"ה ציווה, ואני מאמין בו ושומע בקולו; ואחרי כל הקרירות, הרי יצאתי ידי חובה, זאת אומרת שקיימתי את רצון הבורא, אמנם לא בשלימות, אבל… קיימתי.

הרי לך נקודה טובה. כך בעוד מצוה ובעוד מעשה טוב, ועוד ועוד, עד שאנחנו מגיעים לחשבון של עשרות, מאות ואלפים נקודות כאלו.

אמנם אלה הן נקודות קטנות, זעירות ביותר, לעומת הרבה מאד חטאים ופגמים ח"ו, אבל "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך", כי האיכות היא הקובעת – ולא הכמות. כל נקודה טובה יש לה ערך בל יתואר של קשר אינסופי עם הבורא יתברך, לעומת כל הרע שנובע רק מחוסר מחשבה, בלבול וטעויות. כך מתקיים בנו הפסוק: "כי אשב בחושך – ה' אור לי".

כשתתרגל לחיות לפי התובנה הזו, להסתכל ולהעריך את הנקודות הזעירות של רוחניות שאתה צובר כל יום – תרגיש חשק ומרץ לעשות ולפעול עוד ועוד.

כמובן, אסור ליפול לשאננות ולחשוב שאם יש לנו נקודות טובות, אפשר לשבת בחיבוק ידיים; חייבים להקדיש זמן כל יום לחשבון נפש נוקב על כל מה שעדיין לא זכינו – אבל! ב"שאר היום יהיה בשמחה" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב כה).