"צריך לידע מה דאיתא בזוהר הקדוש, וזה לשונו: 'תא חזי, לשית ימי בראשית, לכל חד אית ליה פרצופיה דההוא דרגא דאנהיג ליה, ולא תשכח יום דלית ביה טוב וכו'. וכל יומא אית ליה גדר מלבר, דלא ייעול כל בר נש לההוא טוב' [ = בוא וראה, לששת ימי בראשית, לכל אחד יש הצורה של הדרגה שמנהיגה אותו, ולא תמצא יום שאין בו טוב וכו'. וכל יום יש לו גדר מבחוץ, שלא יכנס כל איש אל הטוב ההוא]".
(ליקוטי מוהר"ן, פד)

אין יום שאין בו טוב – מכריז הזוהר הקדוש בפרשת השבוע – לכל יום יש הארה מיוחדת. יום שני אינו 'כפיל' או המשך טבעי ליום ראשון, אלא הוא יום חדש, אשר בו מאיר ה' אור חדש בעולמו; אור שלא זרח אתמול ולא יזרח מחר.

ידיעה זו אמורה להביא אותנו – בין היתר – להתחדשות נפלאה. ואכן, "המקורבים להצדיק האמת שהוא בחינת זקן דקדושה, הם נזהרים לבלי ליפול חס ושלום לידי זקנה לעולם, ואיך שהוא איך שעובר על האדם בכל יום, הם מאמינים שכל יום ויום שבא לעולם הוא ענין חדש לגמרי. כי ה' יתברך מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ובוודאי לית יום דלית ביה טב, רק שיש לו גדר מלבר, כמבואר בזוהר הקדוש, ומאמינים בחסדו הגדול שאינו נפסק לעולם בחינת חסדי ה' כי לא תמנו, עד שממשיכין חסדים חדשים בכל יום מחדש, בבחינת 'חדשים לבקרים', ועל ידי זה מתגברים בסיוע דלעילא, להוסיף בכל יום אור קדושה ודעת, שעל ידי זה מאיר התגלות הרצון בכל יום יותר ויותר" (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה, פג).

כאמור, סביב הטוב המיוחד שבכל יום יש 'גדר' אלה הם הבלבולים, הספיקות, והטרדות המונעים את האדם מלגשת אל האור הגנוז באותו יום. לא לחינם קורא הנביא מיכה (ז, יב) לכוחות הרע בשם 'מצור', שהרי "הם בונים ערי מצור ממש סביב כל אדם, שהם בחינת גדרים ומחיצות רבות וחומות נחושת ובריחי ברזל, ומשתטחים ומתפשטים מאד מאד בכל יום ויום למנוע את האדם מלצאת חובת יום ביומו; וכמו שכתוב: 'עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא עליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים' " (ליקוטי הלכות, פיקדון ד, ז).

* * *

הבעיה העיקרית של ה'גדר' שבכל יום ההרגשה שהיא נותנת לאדם היא, כאילו אין אפשרות באותו יום לעבוד את ה'… "שנדמה לו כאילו היום הזה אינו כלום, כאילו אינו מימי חייו, כאילו היום אי אפשר להתקרב לה' יתברך כלל, כאשר נמצא זה ברוב בני אדם שאינם מפקחים על דרכיהם היטב" (שם).

כולנו רוצים ללמוד, להתפלל, להתקדש ולהתעלות. אך הגדר שבכל יום גורמת לנו להרגיש שהיום אינו 'עת רצון' לכך… "בפרט כשיש לו איזה סיבה ומאורע לטוב, או להיפך חס ושלום, שאז היום מתבלבל אצלו לגמרי, עד שרוב ימיהם כלים בזה להבל ולריק רחמנא ליצלן. כגון, ביום זה הוא יריד ויומא דשוקא, וביום זה צריך לחשב חשבונותיו, ובזה היום יוצא לדרך, ובאלו הימים הוא בדרך נע ונד ומטולטל, ובזה היום בא מן הדרך וצריך להרים המשאוי מעל העגלה ולסדר הסחורה ולחלקה כראוי וכו', וביום זה מזדמן לו איזה מריבה וקטטה עם אחד, וביום זה נקרא על איזה סעודה, וכיוצא בזה ביטולים ובלבולים שונים בכל יום ויום, עד שכמעט בכל יום נמצא בו ביטול ובלבול גדול. ואפילו בשאר הימים שאין בו מאורעות כאלה, נדמה לו גם כן על פי הרוב בכל יום, כאילו היום הזה אינו כלום. וכל זה נמשך מהגדר מלבר דאית על כל יום" (שם).

רק כשנדע בבירור שכל אותם הטרדות והבלבולים אינם אלא גדר סביב האור המסתתר מאחוריה, נקבל את הכח שלא לשים לב אליהם "ולהשתדל לשבר הקליפה, שהם כלל כל המניעות והבלבולים והטעויות והדחיות, ולידע ולהאמין שדייקא ביום הזה יכול להתקרב לה' יתברך לפי בחינתו, ואם תדרשנו – ימצא לך ותזכה למצוא הטוב שבזה היום דייקא!" (שם).