'גאווה' היא מידה רעה, שלא הרבה מוטרדים מקיומה. אך אחרי ככלות הכל היא המידה המגונה ביותר, עד כדי כך שה"ארחות צדיקים" פותח את ספרו במידה זו, וכותב: "השער הראשון – נדבר בו על מידת הגאווה, ומה טוב שנזדמן תחילה לכל השערים מפני חיוב האדם להיבדל ממנה, כי היא פתח לרעות רבות, ולא ראינו כזאת לרעה בכל המידות".

אצל רבינו הקדוש, הענווה היא לא רק מידה טובה, אלא היא 'אמת המידה' למדוד את מידת התקרבותו של האדם לצדיק. "והסימן על זה אם הוא מקושר להצדיק, הוא אם יש לו שפלות". וככל שהוא מתקרב לצדיק יותר, כך הוא נהיה עניו יותר.

אכן, אנשיו ותלמידיו של רבינו הצטיינו במידה זו להפליא. די לנו אם נזכיר את ענוותנותו הבלתי נתפסת של מוהרנ"ת, אשר כבר בתחילת התקרבותו שיבחו רבינו הקדוש ואמר: "הוא שפל בעיניו כגוש בוץ", "אזוי ווי א שטיקל בלאטע"… זאת על אף מדרגותיו הנעלות בחכמה וצדקות.

ואכן, מפני כך זכה לקבל מרבינו הקדוש מה שקיבל. וכפי שהתבטא פעם רבי אברהם ב"ר נחמן ואמר: "מדוע קיבל מוהרנ"ת מרבנו מלוא חפנים? משום שהיה שפל בעיני עצמו כגוש בוץ!", "פאר וואס האט רבי נתן גינומען פון רעבן אזוי מיט שעפיל און לעפיל, ווייל ער איז גיווען ביי זיך א שטיק בלאטע" (שיש"ק ג, תפו).

כך גם היה תלמידו של מוהרנ"ת, הלא הוא רבי נחמן מטולטשין; עניו ושפל בתכלית. וכפי שהתבטא חתנו רבי יודל – כשהשתטח על קברו באומן וראה את המצבה הקטנה שעליה רשום לא יותר מאשר המילים: "פ"נ איש תם ר' נחמן הלוי חזן", והתרגש מאד באמרו: הרי אין רואים פה כלל קבר. ואז סיים ואמר – "בחייו היה חותני שפל וכלום בעיני עצמו, וגם עתה הִנּוֹ שוב כלום", "ביים לעבן איז ער גיווען א גארנישט און איצטער איז ער ווייטער גארנישט" (שיש"ק ג, שה)…

כך גם היה בנו רבי אברהם ב"ר נחמן, עילוי במידת הענווה. כשאת כל חכמתו ניצל כיצד להינצל מגאווה ופרסום, והענווה והשפלות מילאה את כל ישותו. וכפי שהוא חותם בהקדמת ספרו 'ביאור הליקוטים': "נאום המבאר, והמבוער מבינת אדם. שפל ונבזה, ולא בלשון ענוה"…

* * *

אמנם, הידעתם כיצד זכו אנשי רבינו לענוותנותם הגדולה?

הם לא שברו את גאוותם מחמת שהיא מידה רעה. שכן, מי ששובר את גאוותו מחמת שהיא מידה רעה ומאוסה, אין גאוותן גדול ממנו! כי "יש ענוה שהיא תכלית הגדלות, דהיינו שהוא עניו מחמת שהוא יודע שהגדלות מבוזה מאד, על כן הוא עניו כדי להתייקר ולהתכבד. נמצא שהוא עניו בשביל גדלות וכבוד" (ליקוטי עצות, גאוה וענוה יא).

גאוותם נשברה, מחמת התקרבותם לצדיק! הם התקרבו לצדיק הגדול כל כך, עד שהתחילו להרגיש עד כמה הם שפלים וקטנים… "כי על ידי אור הגדול של הצדיק נתבטל לגמרי. והוא בחינת 'ראוני נערים ונחבאו', היינו על ידי שרואים פני הצדיק נחבאים הקטנים, כי הקטנות נתבטל לפני גדלות" (ליקוטי מוהר"ן, קלה).

ככל שהאדם שוקד על ספריו של רבינו הקדוש, ומתחיל להרגיש את אורו הגדול, הולכת גאוותו ונעלמת. לא מחמת שהוא מכיר את גנותה של מידה רעה זו, אלא מחמת שהוא רואה שאין לו במה להתגאות…

וכפי שמתבטא מוהרנ"ת בתפילתו: "כי באמת שפל ונבזה כמוני, לא היה צריך להתפלל כלל להינצל מגאות. כי איך יעלה על דעת נבזה ונמאס ומלא פגמים מכף רגל ועד ראש, שייכנס בלבו שטות ושגעון הזה, שיעלה על דעתו שום נדנוד גאות" (ליקוטי תפילות, י), זה פשוט לא הגיוני…