אילו…

י״ז בטבת תשע״ז

עכשיו נראים היושבים, לא כאבלים, אלא כשורת נאשמים בבית הדין. רגשי נוחם ותחושה איומה של אשמה על מות יקירם נראית על פניהם. הם אומנם לא עשו שום דבר רע, חלילה, מתוך כוונה להזיק, ובכל זאת… אילו הדריכו בטלפון את האמבולנס להגיע מהצד השני…

ב. רוזנפלד

בבית האבל יושבים שבעה, הנה נכנסים עוד כמה יהודים הבאים לקיים מצות ניחום אבלים, הם מתישבים כנגד שורת האבלים היושבים ישיבה שפופה על מיטה נמוכה ופניהם חתומות, טרם הצליחו לעכל את האסון שירד עליהם בהילקח מהם יקירם. המנחמים, האמורים לנחם אותם, יושבים מולם, ושתיקה כבידה רובצת בחדר.

ואז שואל אחד מן המבקרים כמעט בלחש:

"איך זה קרה?"

האבלים מרגישים צורך לספר, ולפרוק בכך במקצת את הלחץ הפנימי של הארוע הנורא, והם מספרים כיצד קרה מה שקרה לפרטי פרטים.

"כמה זמן עבר עד שהאמבולנס הגיע?" – חוזר ושואל אחד המנחמים.

מתברר, שהעיריה ביצעה ברחוב חפירות להחלפת צינור, וכיוון נסיעה אחד של הרחוב חסום. דקות יקרות חלפו, עד אשר הקיף האמבולנס את האיזור, והגיע אל הבית מצידו השני של הרחוב.

"מי יודע" – מעיר אחד האבלים – "אם לא היו יכולים להצילו – אילו היו פעולות ההחייאה מתחילות דקות אחדות קודם לכן?".

שוב שואל אחד המנחמים:

"קודם לכן לא הרגשתם בו שום שינוי? לא היו שום סימנים מוקדמים?"

"כן" – עונה אחד האבלים. "הוא התלונן יום קודם על כאב בחזה, לא חשבנו שזה משהו רציני, כי מספר פעמים בעבר התלונן אותה תלונה, והרופא שבדק אותו קבע שזה לא משהו רציני. מי יודע אם לא היתה זו הזנחה מצידנו, יכול להיות שאם היינו מזמינים ביום הקודם רופא אולי עוד היה איתנו בין החיים…".

עכשיו נראים היושבים, לא כאבלים, אלא כשורת נאשמים בבית הדין. רגשי נוחם ותחושה איומה של אשמה על מות יקירם נראית על פניהם. הם אומנם לא עשו שום דבר רע, חלילה, מתוך כוונה להזיק, ובכל זאת… אילו הדריכו בטלפון את האמבולנס להגיע מהצד השני… אילו בכל זאת היו קוראים לרופא יום קודם… אילו…

גם הזולת אינו יוצא נקי, שהרי אילו היתה העיריה דואגת לכסות את החפירות בזמן סביר ולא משאירה את התעלות פתוחות שבועות תמימים לאחר הנחת הצינור…

* * *

כל יהודי כשר מאמין ויודע, כי בראש-השנה נכתב גזר דינם של כל באי עולם, כל אדם שקרה לו מה שקרה במשך השנה כולה – כתוב היה הדבר מראש בגזר דינו. פלוני מת חלילה, פלמוני נדרס, זה זכה במציאה גדולה וזה ביתו נשרף עליו – הכל כאשר לכל הוחלט מראש בתחילת השנה על ידי המכלכל חיים לכל חי.

הבאים לחקור "ממה הוא מת", אל להם לתלות את הסיבה למות בתשובה הפשוטה שעונים להם; לא זוהי הסיבה של המות, זהו רק האופן המעשי בו ה' ביצע את גזר הדין ותו לא. פלוני מת מהתקפת לב בישוב מרוחק, ותחנה של אמבולנס עם ציוד החייאה הקרובה ביותר נמצאת במרחק עשרות קילומטרים – גם אם היה גר בדיוק מול חדר המיון של בית החולים הגדול ביותר, גם אז היה מת באותה דקה בדיוק, בה נקבע לו לסיים את חייו! הנסיבות שה' מסבב מלמעלה לסיום חייו של אדם – בכל אחד משני המקרים – הן שונות, אבל התוצאה היא אחת: האדם מסיים את חייו ברגע שנקבע לכך, לא שניה קודם ולא שניה אחר כך.

אמנם הכל ברור, אבל האם זה מה שנדרש מאיתנו לא לעשות כלום? הכל הרי נגזר מלמעלה ואין בכלל צורך בהשתדלות מינימלית?! האם צריך לישב בחיבוק ידים?!

אלא ההסבר האמיתי הוא זה: כשפורצת דליקה למשל, ואני מנסה לכבות אותה; מצד אחד אני מצווה לנקוט בכל האמצעים של דרכי הטבע לכבות את השריפה; מן הצד האחר, כשאני בא לאחר מעשה לסכם את הנזק, אני מאמין באמונה שלימה כי לא נשרף אפילו כפיס עץ אחד יותר ממה שנגזר, ואפילו שרוך אחד לא ניצל מן הדליקה כתוצאה מפעולתי.

אבן פינה בבנין היהדות היא אמונתינו העמוקה בהשגחה הפרטית. מאמינים אנו בני מאמינים, שאין כל מקריות תחת השמש, ושכל המאורעות העוברים על היחיד כמו על הציבור – באים ממרום, בהתאם לחישובים של מעלה. הדברים מנוסחים בבהירות רבה על ידי הרמב"ן (שמות יג. טז):

שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שנאמין שכל דברינו ומקרינו הם נסים, אין בהם טבע מנהגו של עולם, בין ברבים ובין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו, הכל בגזירת עליון.

וזה עיקר הגלות בפרטיות, אשר כל יהודי לחוץ ודחוק בעצבות, בדאגות, קושיות וספיקות – בשל הרפתקאות חייו השונות, הן בבריאות הגוף, הן בשל פרנסה וכו', הן מצד עצמו, הן מצד בני ביתו וכו', כל זה הוא – מחמת חוסר אמונה בהשגחה פרטית. היינו, שאינו מאמין כי כל המתרחש עמו, הן יסורים, הן רחבות, הכל נעשה בהשגחתו הפרטית יתברך, ולא על פי דרך הטבע, ואינו מאמין כי אין עזרה והצלה מיסורים – זולת מהשם יתברך. כי באמת לא תועיל שום השתדלות בדרך טבעית, כמבואר בתהלים (קמז,י יא): "לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה", היינו, השם יתברך אינו חפץ שיסמכו על סיבות טבעיות, "אלא רוצה ה'את יראיו, את המיחלים לחסדו" – משמע, כי הוא כביכול חפץ שיאמינו בהשגחתו הפרטית, יבטחו בו ויקוו לחסדו.

ובשל תליית תקוות בהשתדלות בסיבות טבעיות – שלא כרצון ה', אין שום טובה צומחת מכך, וכשזו אינה מושיעה, נופלים לעצבות ודאגות. כמו התושב הזה בשכונת העוני שסגר מרפסת בדירתו כדי להוסיף שטח מגורים למשפחתו ברוכת הילדים, לצרכי המימון מכר גם אגרת מלוה ממשלתית שהיתה לו, אגרת זו עלתה בגורל כעבור זמן קצר וזכתה בפרס הגדול שהשתלשל לכספת של הבנק שקנה אותה… לא היה קץ לצערו של אותו מסכן: "אילו לא מכרתי את האגרת, הייתי עובר היום עם משפחתי הגדולה לדירה מרווחת, וקונה לילדי בגדים, ספרים וצעצועים"…

* * *

כל אחד יכול להעיד על כמה וכמה "אילו", אולם דומה הוא לאותו נער שהתייתם מאביו – והחל לישון על הרצפה… כל קרוביו וידידיו לא הצליחו לשכנעו לישון במיטתו; "אבי ז"ל – כך אמר – נפטר במיטה; אמי ע"ה נפטרה במיטה; ואף סבי נוחו-עדן נפטר – לפי השמועה – במיטה; אתם רוצים שאסכן את חיי בגיל כה צעיר?…

הקביעה שתכונה מסוימת או צורת ניהול זו או אחרת, היא הסיבה להצלחה, או זוהי סיבת הכשלון – מונחית על ידי אותו הגיון הקובע כי מיטה היא הסיבה למיתה… אכן עובדה היא שפלוני, שהזהירות היא תכונתו הבולטת, הצליח מאד בעסקים. אבל מכאן עד למסקנה שזהירות היא מירשם בדוק להצלחה – עוד רחוקה הדרך. קביעה זו גם נסתרת על ידי העובדה שזהירים רבים לא הצליחו, ולא זו בלבד, אלא שבאותו זמן עצמו הצליחו וגם עשו חיל – אחרים, שהזהירות מהם והלאה.

וזה מה שמאיר לנו רבינו בלקוטי מוהר"ן (סב-ו): …ומחמת שרואים מגלוי שהנהגת העולם הוא על ידי מערכת המזלות, נפלו בטעיות כל אחד לפי טעותו, ויש חושבים, שהכל על פי הטבע עולם כמנהגו נוהג, ויש חושבים שצריך לעבוד את האמצעי, כמו שטעו בעגל, שרצו לעשות את העגל אמצעי בינם לבין השי"ת, שאמרו אשר ילכו לפנינו, (שמות לב), בחינת אמצעי. ובטעיות כזה רבים נכשלים, ועושים את הסיבות אמצעי, בינם לבין השי"ת, היינו שמאמינים בהשי"ת, אבל מאמינים ג"כ באמצעי, ואומרים שצריך לסיבות, היינו שמאמינים למשל, בהסיבה של פרנסה שהוא המשא ומתן, ואומרים הסיבה של משא ומתן עיקר, כאילו חס ושלום בלא הסיבה של משא ומתן, אין יכולת ביד השי"ת ליתן להם פרנסה, ובהסיבה של הרפואה, שהוא סמים, עושים מהם עיקר, כאילו ח"ו בלי הסמים אין יכולת ביד השי"ת לרפא, ואין הדבר כן, כי הקב"ה הוא סיבת כל הסיבות ועילת כל העילות, ואין צריך לשום סיבה, ועסקנו באלו הסיבות צריך להאמין בהשם יתברך לבד, ולא לעשות מהסבות עקר…

מתוך הסתכלות במציאות רואים אנו, עד כמה ברורים הם דברי המשנה (קידושין פב): "לא עניות מן האומנות, ולא עשירות מן האומנות" – גם כאשר אדם ממלא חובתו לעשות לפרנסתו וזורע, ספק הוא אם יקצור, וכמה יקצור, וכל עמלו תלוי הוא בקביעה העליונה.

המשך דברי המשנה בקידושין הוא: "אלא הכל – לפי זכותו", ההשגחה הפרטית המבצעת את הגזירה העליונה על האדם הפרטי, אינה כפופה לחוקי טבע, אין שום מניעה בעולם שיתעשר מישהו שאינו כשרוני ואינו בעל יוזמה, כשם שאין שום מניעה למצב שבו אדם פיקח ונבון בריא וחרוץ – יעמול כל חייו ובקושי יביא טרף לביתו.

ההשגחה העליונה יכולה לסדר, שלפלוני יהיה טוב, ולפלמוני לא יהיה כל כך טוב – גם כאשר לשניהם נתונים דומים ונמצאים הם באותה מערכת – מבלי להתנגש בשום חוק טבע. יכולה ההשגחה להפוך את היוצרות תוך זמן קצר, ולהשאיר בקעה רחבה לפרשנים לנמק לאחר מעשה, לפי כל כללי ההגיון הצרוף, מדוע קרה מה שקרה…

אכן, זו גם המלצת חז"ל במסכת קידושין שם: "ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו" – יהודי זה,  המצטער על שהוציא מתחת ידו את האיגרת שעלתה לאחר מכן בגורל, האם אומנם סבור הוא שהאגרת, כלומר פיסת ניר מסוימת, היא הזוכה בפרס, או שזוכה בפרס האדם שהוא בעליה של אותה פיסת ניר?! מי שמאמין כי העולם מתנהל על ידי ה', יכול לענות רק תשובה אחת: האדם הוא הזוכה ולא פיסת הניר! כמה מגוחך הוא לחשוב: "חבל שעשיתי כך", להצטער: "מדוע לא נהגתי אחרת…". אדם החי את האמונה, חייו חיים, אין לו שום בעיות, אינו מודאג, אינו לחוץ, אין לו נקיפות מצפון, אינו כועס על הזולת, שום בריה שבעולם אינה יכולה להזיק לו; הכל הרי רק מאתו יתברך.

וכן מבואר בלקוטי הלכות (הלכות כלי היין א): ומי שלבו שלם עם ה' , ואמונתו חזקה, ומאמין שהכל ברצונו יתברך, אזי הוא בשמחה תמיד, ואין לו שום דאגה ופחד כלל משום דבר שבעולם, בבחינת אל תירא מפחד פתאום וכו', כי מאחר שהכל רק ברצונו ית', אם כן אין לו להתיירא משום דבר, כי מי יוכל לעשות לו דבר גדול או דבר קטן בלי רצונו ית' ח"ו כמ"ש: ה' לי לא אירא וכו', ועל כן הוא שמח תמיד, ואפילו אם לפעמים באין עליו איזה יסורים ח"ו, אעפ"כ מאחר שיודע שהכל ברצונו ית' לבד, הוא יכול לשמח עצמו תמיד, כי כוונת הש"י שמביא עליו איזה יסורין ח"ו – הוא בודאי רק לטובה; אם להזכירו שישוב, אם למרק עונותיו, וא"כ כל היסורים ח"ו הם טובות גדולות, ועל כן הוא יכול לשמח את עצמו תמיד, כי יודע שהשי"ת מלא רחמים וכוונתו ית' בודאי לטובה, ולא לעולם יריב וכו', ובודאי ישיב ה' וירחמהו וייטיב אחריתו, והיסורים יתהפכו לו לטובה גדולה לעולמי עד ולנצח נצחים, ועל כן הוא בשמחה תמיד

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support