להבליג ולשתוק

"ר' זלמך הרב" אב בית הדין בעיר מדבדיבקא שבאוקראינה, היה נכדו של תלמיד רבינו רבי יוד'ל, שבנו ר' ישעיה שלום, אביו של ר' זלמן, ישב אף הוא על כס הרבנות בעיר, ולאחר פטירתו ירשו בנו זה.

רבי זלמן המדובר היה אחוז ודבוק במוהרנ"ת כשלהבת בנחלים. אלא שבזמנו היתה ההתנגדות על מוהרנ"ת במלוא עוזה, עד כדי כך שפעם אחת נעלו אנשי עירו עליו את פתח בית הכנסת לבל יוכל לחמוק מהם, והחלו משמיעים בפניו דברי חירופין וגידופין על מוהרנ"ת, והוא נאלץ בעל כרחו להאזין לכל דברי הנאצה.

אחרי מעשה זה, נסע ר' זלמן לשבות עם מוהרנ"ת בשבת ומשהגיע, נכנס לספר למוהרנ"ת את כל אשר עובר עליו בענין ההתנגדות, החל מוהרנ"ת משוחח איתו שיחה נלהבת על הצורך להבליג ולהבליג עד אין סוף. נכנסו הדברים עמוק בלבו של ר' זלמן, ומאז היה מספר תמיד שהודות לשיחה נפלאה זאת אגר כחות הרבה להבליג ולשתוק על הכל.

פנים קורנות

על אותה פגישה עם מוהרנ"ת היה "ר' זלמן הרב" מספר סיפור מעניין בהתפעלות ובהתרגשות רבה. כשנכנס למוהרנ"ת, כך סיפר, לאותו חדר בו היה סגור ועובד את השי"ת, נתגלו לפניו פני מוהרנ"ת זוהרות באור הולך וגובר – "וואס זאל איך אייך זאגן, צוויי הונדערט לאמפן, דריי הונדערט לאמפן – א סך שטארקער"… [-מה אומר לכם, מאתיים מנורות, שלש מאות מנורות – [היה זה אור] חזק בהרבה…), הרהרתי לעצמי: אני, זלמן, משלה את עצמי! הצצתי שוב בפני מוהרנ"ת, ושוב ראיתי אור גדול זוהר מפניו, שוב חשבתי: אני, זלמן, משלה את עצמי! ושוב הצצתי בו ושוב ראיתי את אור פניו הקורנות. כך היה הדבר כמה פעמים, עד שהבחין בי מוהרנ"ת ופנה אלי: "אה, האתה זה, זלמן?" ותיכף פשט צורתו והיה כאחד האדם" – – –

– "מה אומר", הוסיף ר' זלמן, "הפשטת שלבש היתה בעיני פליאה עצומה יותר מעצם המחזה הנורא על פניו הקדושות של מוהרנ"ת לפני כן, המהירות הרבה בה הסיר מוהרנ"ת את האור מעליו הפליאה אותי יותר מהאור עצמו".

אזמר בשבחין עם הניגון

פעם אמר רבינו ז"ל בהתפעלות [תרגום חופשי]: "האוצרות שיש ליהודים – אקדמות (של שבועות) עם הניגון!" ומכלל דבריו היה, שהן השיר "אקדמות" והן הניגון הידוע שלו, ממקור עליון יהלכון וזכות גדולה הם לישראל שקיבלום.

על אותו משקל, אמר פעם ר' זלמן הרב: "הרכוש שיש לנו – אזמר בשבחין: מילים מהאר"י הקדוש, עם ניגון של רבינו ז"ל".

לא ידח ממנו נדח

שיחותיו של מוהרנ"ת מחזקות ומעוררות היו כל כך, עד כי בעלי עבירה גדולים שנכחו בשעת אמירת התורה שלו היו הופכים לבעלי תשובה ממש. פעם נזדמן לאיש אחד מתושבי וילנה לשמוע את מוהרנ"ת משוחח שיחת התחזקות נלהבת, בה האריך להוכיח עד כמה לא אפסו סכוייו של כל איש, יהיה מצבו הרוחני אשר יהיה, לשוב בתשובה שלימה.

ישב האיש ושתה בצמא את דבריו, המתין עד לסיום השיחה, אחר ניגש למוהרנ"ת וביקש לשוחח עמו בפרטיות. ובשיחתו, סיפר למוהרנ"ת: בוילנה העיר היו בארון הקודש חפצי ערך רבים מאד, פעמוני ספר תורה עשויים זהב, עטרות משובצות יהלומים וכדומה. בימי שנה רגילים היו מופקדים שומרים מיוחדים על ארון הקודש שלא הסירו עיניהם מן הארון יומם ולילה, רק ביום אחד בשנה, בליל יום הכיפורים, לא הושיבו בני העיר שומרים בהסתמכם על אימת היום, שתמנע כל עוולה מבני ישראל.

אלא שדא עקא, הגנבים שתכננו לרוקן את ארון הקדש מתכנו, החליטו שדווקא בלילה קדוש זה יוכלו לבצע את זממם. וכן היה, בחשכת הלילה, כשהכל נמו את שנתם, רוקנו הגנבים את כל אוצרות הזהב והכסף, לא הותירו מכל.

בבוקר, והנה כל העיר כמרקחה. הכל השתוממו על העוול הגדול שעשו הגנבים בלילה של יום הכיפורים הקדוש והנורא, ומיד עם צאת החג, הושיבו בני העיר בית דין מיוחד, אשר הכריז חרם חמור על כל מי שיש לו יד באותה גניבה גדולה, ועל כל מי שיודע כל פרט על כך.

– "אני", הפטיר אותו איש וילנה בשברון לב, "לא הייתי חס וחלילה בין הגנבים, אבל נמניתי על אלה שידעו פרטים על גונבי האוצר, ובכן, מבקש אני את מעלתכם על נפשי, אולי יש גם עבורי תיקון, שכן מאז, כל ימי חשבתי שאפסו סכויי, ואילו כששמעתי את דבריכם הבנתי, שעדיין עדיין לא אבדה תוחלתי, כי לא ידח ממנו נדח, וגם אני יכול להתקבל בתשובה ברחמים.

לא ידוע מה השיב לו מוהרנ"ת, אך ידוע שמוהרנ"ת המשיך לשוחח עמו הרבה, והדריכו לתשובה שלימה באמת.

אילו הייתי נשאר…

סיפר אחד מזקני חסידי ברסלב בדור הקודם: נסעתי פעם ברכבת, פגשתי את אחד הבריונים שהיה ידוע ברוסיה בכינויו "וועלוול שייגעץ" (שייגץ – כינוי לפרחחים). כששמע שאני הנני חסיד ברסלב הציג עצמו בפני בתור תלמיד לשעבר של ר' פנחס מקיבליטש זצ"ל – מגדולי אנ"ש שהיה מלמד ומשך אליו תלמידים הרבה, וכשגילה להם פעם שהוא מחסידי ברסלב פרשו ממנו רובם – "אני הייתי בין הפורשים – סיפר הלה והוסיף – אילו הייתי נשאר אצלו, לא הייתי "זוכה" היום לכינוי וועלוול שיינעץ"…