"סיפר [רבינו] שכשהיה בארץ ישראל סיפרו לו שם החשובים שהיו שם… שקודם שהיו בארץ ישראל לא היו יכולים לצייר לעצמן שארץ ישראל היא עומדת בזה העולם, והיו סוברים שארץ ישראל הוא עולם אחר לגמרי… עד אשר באו לשם וראו שארץ ישראל הוא בזה העולם ממש… ועפר ארץ ישראל הוא במראה ודמות כמו עפר מדינות אלו ממש…
"וסיפר רבינו ז"ל זאת, כי הוא ענין נצרך מאד לכמה ענינים, שבני אדם נבוכים בהם בטעותים".
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב קטז)

כמו לעלות לירח, כך הצטיירה נסיעה לארץ ישראל עד לפני מספר דורות. בימים ההם התחבורה היתה קשה מאד, אפילו נסיעה לעיירה, לא הרבה אנשים יכלו להרשות לעצמם; שלא לדבר על נסיעה לעיר הגדולה או לארץ שכנה, כך שנסיעה לארץ ישראל על כל תלאותיה וסכנותיה היתה חלום שבדרך-כלל לא התגשם.

הוסיפו לעובדה זאת את מעלתה העצומה והקדושה של הארץ מחד גיסא, ואת הגעגועים והכיסופים אליה שהיו שזורים במכלול הציפיות לגאולה ולישועה – מאידך גיסא, ותבינו היטב מדוע כמה צדיקים, טרם באו לשם, "לא היו יכולים לצייר לעצמן שארץ ישראל עומדת בזה העולם, והיו סוברים שארץ ישראל הוא עולם אחר לגמרי"…

לא קשה לדמיין את אכזבתם כשסוף סוף הגיעו ונוכחו לדעת שלמראית עין אין הבדל כלל בין ארץ ישראל ובין מדינות אחרות.

אלא שכל זה כאמור למראית עין, כי באמת הארץ הזו קדושה מאד, בתכלית הקדושה, ומובדלת ומופרשת לגמרי משאר ארצות בכל ענייניה ובחינותיה, אך כדי להרגיש את ההבדל הזה, צריך מקודם להאמין, ורק לאחר מכן רואים קצת – אם זוכים.

* * *

גם צדיק הדור מצטייר לנו לפעמים כבעל הדרת פנים מרשימה, לבוש בגדי שיראין, כל תנועותיו אומרות כבוד ויקר, או למצער מפורסם לשם ולתהילה, שרבבות חרדים למוצא פיו…

זו אומנם איננה טעות גמורה; מצאנו צדיקים רבים שהתבלטו בתואר-יפים, גם הכבוד והפירסום נאה ויאה ליראי ה' – אולם, בל נהיה כאותה בת קיסר שקראה בתדהמה על רבי יהושע: "חכמה מפוארה בכלי מכוער!" (תענית ז ע"א).

שכן פעמים רבות המראה החיצוני מטעה. יש חיצוניות מרשימה שמחפה על תוכן עלוב; ויש גם צדיק נשגב שלמראה עיני בשר "לא תואר ולא הדר לו" (ישעיה נג, ב), הוא גם רחוק מכל כבוד ופירסום ציבורי, כפי שנאמר לשמואל הנביא כשרצה למשוח למלך את אליאב אחי דוד: "אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו כי מאסתיהו כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב" (שמואל-א טז, ז).

* * *

גם בעבודת ה' הדבר כך. המעשים הגדולים והפעולות חובקות העולם של פלוני, אינם בהכרח רצויים וחביבים לפני הקב"ה יותר מהמצוות ה'קטנות' של האחר.

כבר שנינו, נאמר בעולת בהמה "ריח ניחוח", ובמנחה – "אשה ריח ניחוח לה'". לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט – ובלבד שיכוון לבו לשמים" (מנחות קי ע"א).

כמו כן למדנו (במסכת ברכות ו ע"ב) שדווקא עבודת התפילה שבני אדם מזלזלים בה – היא זו שעומדת ברומו של עולם.

* * *

כדי להכיר בערכם הפנימי של הדברים, עלינו להתעלם מהנחות מוקדמות שלנו, ולשמוע אל החכמים שמלמדים אותנו מה באמת חשוב בעיני ה'.

כך נשרש מלבנו גם את הנטיה ההרסנית כל כך, ולדאבוננו גם שכיחה כל-כך, לזלזל בערכם של מעשינו הטובים – וממילא גם להתאמץ פחות עבורם.

…'חמש דקות הלימוד שעומדות לרשותי, ממילא לא יביאו אותי לדרגתו של גאון פלוני, ואפילו לא יעניקו שליטה בסוגיא – אולי עדיף לשתות כוס תה במקומן'…

….'ח"י השקלים שביכולתי לתת לצדקה, ממילא לא יעשו אותי לנדיב דגול, אז אולי לוותר על הרעיון'…

…'אפילו אם אשתדל לכוון בתפילה, היא תהיה רחוקה מאד משלימות, אז בשביל מה לטרוח?!'…

מחשבות אלו הן לחישותיו של 'הנחש הקדמוני' שהתמקם בלבנו. הבה נטה אוזן לחז"ל שנותנים לנו מבט אחר: "שטוב לו לאדם דבר אחד בצער, ממאה ברווח" (אבות דר"נ ג, ו).

כי לא הכמות קובעת אלא האיכות!