ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > איכה ישבה? בדד!

איכה ישבה? בדד!

כ׳ באב תשע״ט

אם מטרת התוועדות החברים היא להאיר זה לזה ולקבל זה מזה, איך יתכן שכשיצאנו מאותה התקבצות נשרנו אותו דבר ולא השתנינו רוחנית במאום? למה איני חש בשום התרוממות רוחנית לאחר 'שיחת חברים'?

כמעט כל אחד חשב כבר פעם או פעמים על השאלות שישאלו אותו שם למעלה, אחרי שישכיבו אותו עם הרגלים אל הדלת, יבכו אותו בכי תמרורים, ויקברו אותו במעלה ההר. הוא יופיע לפני שולחנם של בי"ד של מעלה, ואז ישאלוהו שאלות נוקבות: קבעת? נשאת ונתת? עסקת? הבנת? צפית?

אנחנו אפילו לפעמים מנסים כבר להכין את התשובות. חתירה של עומק, קביעות עתים, התנהגות הלכתית נכונה בעניני ממון, קיום הבית היהודי כהלכתו, ציפייה לגאולה ואנחה עמוקה על אורך הגלות, התנהגות של פשיטות, זכות טהורה של תמימות.

המלכת את חברך?

שואלין לו לאדם לאחר מותו: המלכת את חבירך עליך? (ראשית חכמה שער היראה פי״ב בשם המדרש), שאלה עלומה זו מתוספת לרשימת השאלות, מכתיבה חשיבה מחודשת על מהות ה'חברות', על אופי של 'חבורה', על יסודו של 'חבר'.

קל להשפיע, להיטיב, לסייע, לעזור ולתמוך, להדריך ולכוון, לתת ולהגן. כי מטבע האדם הטוב לגמול עם הנגמלים, לשמח את הנדכאים, ולרפא את הנשברים. כדי להבין על מה מדובר תתבוננו פעם בחיוכיהם של מחלקי ה'קמחא דפסחא' בערב פסח. אין זה חיוך של זלזול או של גאוה; זו הנאה אמיתית של סיפוק. "הנה אני עוזר, מקים מעפר, גומל דלים וסומך נופלים".

במסגרת 'חבורה' של מבקשים, המסובים על קנקן תה ומגשי עוגות, הדיבורים נשפכים וזורמים, לב אל לב נושק, זרם של רוחניות חולף בין המשתתפים, ניגון סוחף ניגון, חיזוקים נערמים, אה… טעם גן עדן…

אז למה נשארתי אותו דבר? למה איני מרגיש את 'דיבוק החברים' מרומם את מעשי? למה אני עדיין כשושנה בין החוחים או כחוח בין השושנים?

"…וַחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְקַבֵּל הִתְעוֹרְרוּת וּבְחִינָה הַזֹּאת מִמֶּנּוּ … וְגַם צָרִיךְ כָּל אָדָם לְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ בְּיִרְאַת שָׁמַיִם, כְּדֵי לְקַבֵּל הִתְעוֹרְרוּת בְּלִבּוֹ מֵהַנְּקֻדָּה שֶׁיֵּשׁ בַּחֲבֵרוֹ יוֹתֵר מִמֶּנּוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּמְקַבְּלִין דֵּין מִן דֵּין" (ליקו"מ לד)

ציטוט מוכר כל כך… רק שלפעמים אנחנו מקיימים את הכתוב בצורה מהודרת עם שינוי קל – 'ונותנין דין אל דין', ואיידי דטריד למיפלט לא בלע [-היות שהוא טרוד לפלוט, אינו בולע]…

'חברים מקשיבים' אינם פחותים במעלתם מ'חברים מדברים', כח ה׳חבורה׳, כח החיבור, נובע מכח ההכנעה: בוא נא אהובי ורעי, נתבשם יחד, נתברך יחד באור ד', נשתה יחד בכלי אחד ממימיו של רביז״ל. רצוני לשמוע את קולך, להשתלם באורך, להשלים את נפשי מנקודתך; אני רוצה לקבל, להתקדם, להעפיל למרומי ההשגה. אין קבלה משתלשלת אלא מן הגדול אל הקטן, איני אלא קטן שבקטנים שכולם גדולים ממני וממידתי, איני אלא זנב לאריות לקבל מהם גבורה ותפארת, כח וחיל לעבודה תמימה.

איך הגעת הלום?

דור של חורבן, הרס וכליון, הבית השני שוקע בלשונות של אש, על מה, על מיעוט 'חבורות' על מיעוט 'דיבוק חברים', רבבות אלפי ישראל סובבים אחד את השני מתוך בדידות איומה, ניצבים אגודות אגודות אך דומין אחד לרעהו כגלמודים נעזבים, אני במקומי ובכבודי וחבירי במקומו ובקלונו, שנאה פושטת במחנה, וירמיהו מקונן ומיילל: איכה ישבה? איך הגעת הלום? בדד! בדד ישבת בחצרייך ובארמונייך ובדד יושבת באפר בית מקדשייך!

בשורת הגאולה!

"המלכתי את חבירי!" – זוהי בשורת הגאולה. דיבוק אמיתי, חיבור נצחי, נמדד במידת ההמלכה ההדדית. האור יאיר בי כמידת התקטנותי מול פני ידידי היושב לצדי. גם כאשר אני משמיע את דברי, מחשבתי נתונה להשפיע מתוך אהבת אמת לקבל את אורי וישעי הנעלם, לחבר יחד את חלקי נפשינו באהבת עולם.

ורוח הקודש מרננת ומזמרת: קול נשאו יחדיו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון.

גולשים צפו גם ב:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support