איך עושים תשובה? (ראיון אישי לקראת חודש אלול)

– 'ימי הדין' ו'ימים נוראים' מעלים תחושות של פחד וחרדה. אלו התחושות שאנחנו אמורים להיכנס אליהם לימי התשובה?

מתח וחרדה, לחץ ופחד, הם לא דברים שמקדמים את האדם. כשאדם בלחץ הוא ננעל, הפחד סוגר אותו. אלו לא ימים שליליים שאנחנו רוצים שיעברו כבר ושיהיו מאחורינו. המושג 'דין' הפך ללא ידידותי כי הוא לא מובן כראוי. יש באמת מה שנקרא 'דין קשה', שאלו הדברים שאנחנו רוצים להתרחק מהם ולא מאחלים לאף אחד מישראל, אבל 'דין' עצמו הוא לא דבר שלילי. כל העולם נברא בדין, אם לא היה דין לא היה עולם. כל דבר שעושים בצורה מדויקת זה דין. גם כשמכינים אוכל, החשבון כמה תבלינים, אילו מוצרים, זה דין. דין וחשבון שיצא משהו טעים. אדם שעושה אוכל טוב לא מרגיש מאוים, אבל הוא משתמש בדין. הדיוק הוא דבר שאנחנו רוצים אותו והוא חשוב לנו. כשאין דיוק ומישהו מאחר לפגישה זה מעצבן כי אנחנו רוצים שיעמוד במילה שלו. אנחנו לא רוצים לזרום, רוצים דין. רוצים סדר וצדק ויושר. תשובה זה אומר לקחת את הדברים האלה גם לעצמנו, לא רק לדרוש מאחרים.

ימי הדין פירושם בעצם שעכשיו ה' פותח שערי שמים ואומר לנו: "בואו נעשה סדר". אדם שיש לו חנות הוא עושה מאזן שבועי, חודשי ושנתי, הוא בודק איפה הוא עומד מבחינת הכנסות והוצאות, לקראת מה הולכים, אולי הסחורה לא טובה? אולי צריך לשפר יחסי עובדים? למה הלקוחות לא מרוצים? המטרה לא אמורה להלחיץ או להפחיד, המטרה היא שיפור העסק. אדם שעושה מאזן עסקי לא חש מאוים, אלא מבקש לקבל תמונה מדויקת ושמח על כך.

כל אחד מאתנו, בסוף יום עבודה נוהג להתקלח. במקלחת אתה עייף ומותש ויוצא רענן עם ריח טוב. זו תשובה. תשובה היא מקלחת טובה. אין לחץ ממקלחת. ה' אומר בואו נעשה חשבון נפש, בואו נעשה מקלחת, זו גישה מאתגרת אבל לא מאיימת, התרגשות לקראת שינוי, כמו מקלחת טובה.

אחרי המקלחת אפשר לשבת עם כוס קפה ולהירגע.

– יש דימוי שה' יושב עם איזה מחשבון וסופר כמה בדיוק עבירות ומצוות וגוזר דין. מעין רואה חשבון של החיים. זה ציור שאתה מצייר לעצמך?

הרמב"ם בהלכות תשובה אומר שהחשבון שה' עושה זה לא איך שאנחנו מדמיינים לעצמנו. החשבון של ה' עם האדם הוא חשבון שאבא טוב עושה לפי מה שהוא מבין שנכון לבן שלו, לפי הטבע והתכונות והיעוד של הבן שלו. לא לפי קריטריונים והישגים חיצוניים. כל מי שיש לו ילדים יודע שהתבוננות על ילדים ודרישות מהם זה כדי שיהיה להם טוב. אם אבא מונע מילדיו ממתקים בהגזמה או פינוק, הילד יכול להרגיש שעושים לו עוול, אבל באמת עוזרים לו. אבא נותן לילד לעשות דברים ולא עושה אותם במקומו, כדי שיעמוד בכוחות עצמו. זה משל שה' בעצמו אמר – בינינו לבין ה' קיים יחס של אב לבנים. אבא שבשמיים זה לא מישהו קר ומנוכר שמחפש להתחשבן איתי כשאני לא בכיוון, אלא מישהו שרוצה להיטיב איתי, שעוזר לי להתבגר.

דוד המלך אומר: "כי הוא ידע יצרנו, זכור כי עפר אנחנו" (תהילים פרק ק"ג פסוק י"ד), הקדוש ברוך הוא מבין את הקשיים וההסתבכויות שלנו ומתבונן עלינו בעין טובה וברחמים, ומעריך אותנו מאוד. בפרט על רקע הקשיים והלחץ שאנו נתונים בהם בדור הזה. הרב חיים ויטאל כתב שבדור הזה לפי התגברות החושך כל מעשה קטן נחשב בשמיים כמו עבודות גדולות של צדיקים והחיד"א אומר שאם רבי חיים ויטאל אמר את זה בדורו אז אנחנו בקל וחומר יכולים לומר את זה. ואם החיד"א בדורו אמר את זה, אז קל וחומר בדורנו. בלחץ וההסתרה שאנו חיים בתוכם, כל רצון וניסיון לתיקון הוא מאוד מקדם ונחשב הרבה מאוד. כך גם כל כישלון מחושב לאור הלחצים הללו עם הרבה נסיבות מקלות, וזהו הדין האמתי. כל אחד שנלחם על עצמו ומנסה לתקן את עצמו בדברים קטנים, מוערך מאוד, אבל היצר הרע הופך את הכל ואומר לנו שאין לנו סיכוי. שהעברות חמורות ושהמצוות זניחות, אבל זה הפוך. העברות הן שזניחות. המצוות הקטנות שלנו הם דבר אדיר.

זהו המבט האמיתי. ככה רבי נחמן מלמד!

– כן, אבל אפילו בתפילה אנחנו אומרים 'אם כבנים, אם כעבדים'. כלומר יש גם מימד של עבדות בעבודת ה'.

הגמרא אומרת: "בין כך ובין כך קרויים לך בנים" (מסכת קידוקין דף ל"ו). אם יש לך בן שאינו מתנהג כראוי אתה תכעס עליו, אבל הוא לא מפסיק להיות הבן שלך. נכון שיש פעמים שזה פחות מורגש, אבל בין כך ובין כך – בנים. גם המימד של עבדים אומר: תעשה מה שאתה צריך ואולי לא תרגיש עמוק את הקשר האבהי אבל הוא עדיין שם. הדרישות של ה' מאיתנו הן הדרך שלו לגדל אותנו ולהביא אותנו לטוב. המתנות האלה שלו באות בצורה של חובה דווקא בגלל אהבתו אלינו כמו שכל אב לא נותן לילד שלו ללכת לישון מתי שהוא רוצה. אפשר שיהיה ריחוק מהילד, חס ושלום, אבל אתה לעולם תדאג לו. גם אם הקשר של הבן הוא כמו עבד, המהות נשארת. התשתית של הכל היא חסד אבהי.

– ועם זאת, לא משנה כמה עשינו טוב כל השנה, ביום כיפור אנחנו תמיד אומרים 'חטאנו'. תמיד בעמדת אשמים. לא משנה מה אעשה לעולם אהיה לא מספיק בסדר.

התפישה הזו היא חלק מהתפישה המוטעית. הרי דין וחשבון כמו של עסק זה בדיקה לא רק של הכישלונות אלא גם של הרווחים וההצלחות. אדם שואל את עצמו גם: כמה התקדמתי ובמה השתפרתי? נכון שמדברים גם על מה צריך עוד לשפר, אבל זה לא שאנו חוזרים לנקודת האפס ולא עשינו כלום.

זה כמו בחינוך, אם לא תדגיש לילד את המקומות שהוא בסדר ורק תעיר לו על הלא בסדר, זה לא ילך. ככה גם בעבודת ה' של האדם, אם לא אכבד את עצמי ואציין את כל אותם המקומות שהתקדמתי והשתפרתי, אז לא יהיה לי חשק וכוח להמשיך הלאה. דין וחשבון אינו מתייחס לליקויים והחסרונות בלבד, מתוך אמירה שבסופו של דבר לא עשיתי כלום. אלא יש דברים שהתקדמתי ועשיתי ואני שמח בהם ומתוך כך אני רוצה גם להתקדם הלאה.

הדרישות שמשתנות מראות על התקדמות שלי. כולם שמחים שילד מצליח לכתוב אך השמחה הזאת לא קיימת בגיל 18. ברגע שאדם מתבגר הדרישות גדלות ואפשר לצפות ליותר. זה לא אומר שלא עשינו כלום. עשית יפה ולכן אפשר לדרוש ממך עוד. אבל זה רק בגלל שאנחנו מחזיקים ממך. אין דרישות כשאין ממי לדרוש. באותה צורה הדרישות שלנו מעצמנו ושל ה' מאיתנו, מראות על התקדמות ובאות ממקום שהוא סומך עלינו.

וביחד עם זה, כשאדם מחליט לקבל על עצמו משהו, זה חייב להיות משהו מאוד מאוד קטן ומנקודת מבט ריאלית. ולא כל מיני דברים שאיפה אני ואיפה היעדים שלי. התקדמות אמיתית אפשרית רק מתוך הכרה עמוקה, שכל התקדמות קטנטנה נחשבת.

– כן, אבל כאן בדיוק נכנסת התחושה שאתה אמנם מצליח לעשות שינויים קטנים, אבל מהפכה כנראה שלא תצליח לעשות עם עצמך.

לרבי נחמן יש בשורה משמחת לגבי מהפכות בחיים: לא רק שלא תצליח, אלא שזה גם לא נדרש ממך. מה שנדרש ממך זה מהפכה בראש. להפנות את המחשבות לכיוון אחד: מה ה' רוצה ממני. לא מה יגידו ואיך אהיה נחשב ומוצלח בעיני אחרים.

– לא נדרש ממני לעשות מהפכה?!

לא! הדרישה הזאת למהפכה היא בדיוק היצר הרע שבא להחליש אותנו. אנחנו הרי יודעים בתוכנו טוב מאד, ששינוי מהפכני הוא לא ריאלי ואין כזה דבר 'מהיום אהיה מושלם'. מה זה בכלל מושלם? רק השם יתברך הוא מושלם. בן אדם לא יכול ולא צריך להיות מושלם. גם הצדיקים הכי גדולים לא הגיעו לשלמות. אבל מה שהם כן עשו הם הסתכלו על עצמם בכל פעם ושאלו את עצמם: מה אני יכול לעשות עכשיו עם כל מה שעובר עלי שישמח את השם? איפה ברגע הזה הוא רצון השם עבורי? וממילא זה בדיוק גם מה שישמח אותי.

נכון, צריך להתקדם, אבל בשביל להתקדם אני צריך לפני הכל לראות איפה אני נמצא ומה נדרש ממני. אני צריך להתקדם בקצב שלי אל היעדים שלי. לא לחקות ולא להתחרות עם אף אחד ולא לנסות להוכיח שום דבר לאף אחד. לראות איפה אני זה דבר מאוד אישי ופרטי. זה לעמוד מול השם יתברך ולשאול את עצמי: איפה אני יכול להתקדם באופן כזה שישמח אותי ולא ידרוש ממני מאמץ קיצוני ומוגזם. הייאוש שיש לנו משינוי דרסטי הוא פשוט מיותר, כי לא נדרש ממני שינוי כזה. אם אדרוש מעצמי משהו שלא מתאים לי באמת אני רק אשבור את עצמי. כל אחד עובד את ה' מהמקום שלו, כל אחד צריך לחשבן מי אני והיכן אני ולא לדרוש מעצמו דברים מוגזמים שרק יובילו לייסורי מצפון על דרישות שלא שייכות אליו.

דרישה ריאלית היא תמיד מאתגרת ומשמחת, כמו אדם שיוצא לקראת משימה שהיא לפי כוחותיו וזה גורם לו סיפוק, שמחה וחיות. הוא יודע שהוא הולך לעשות משהו שהוא יכול לבצע ולא גדול עליו והוא שמח באתגר הזה. הייאוש משינוי פוגע בנו כי הדרישות שאנחנו מציבים לעצמנו הן קיצוניות ולא מציאותיות. בדרך כלל זה נובע מדרישות חברתיות דוגמטיות עד שלאף אחד אין כבר כוח לשמוע על תשובה ואלול. בגלל שהכל דוגמטי ולא ריאלי, אין לי מושג היכן אני ולא להיכן אני צריך להגיע ועכשיו אני אשחק אותה כאילו 'הנה, השנה אני אעשה את זה', בעוד שבתוך תוכי אני יודע שזה לא יקרה. זה משחק חברתי של תשובה. זה לא תשובה.

תשובה היא 'אני לדודי'. קודם כל אני. המקום שלי, המדרגה ממנה אני עולה. אחרי זה בוא נראה הלאה, איך אני מתקדם אל דודי. אם עד היום לא בא לי להתפלל ברצינות ומהיום אני לוקח ברכה אחת בתפילה ובריכוז ומחשבה מתפלל אותה, אני עכשיו יכול לשמוח כי זה המקום שלי. וזהו. זו המציאות. התקדמתי וזה באמת משמח. קשה לנו לשמוח, כי אנחנו כבר לא מאמינים שנדרש מאיתנו מעט. מרוב דרישות ודרשנים שמפילים עלינו הרים שלא קשורים אלינו בכלל הפסקנו להאמין.

– האם השמחה במועט או הפידבקים על הדברים הקטנים, אינם גאווה?

לשמוח במעט זה בדיוק ביטול הגאווה. ללכת על גדול זה גאווה. לשחק אותה צדיק ולהאמין לדרישות מופרזות – זו גאווה. ולעומת זאת להגיד 'אני שמח במקום שאני נמצא. אני קם בבוקר ב8 ולא ב12. לפי החשק שלי לא הייתי קם בכלל ואני ברצינות לוקח את זה כעבודה שלי – זה שיא שבירת הגאווה. גאוותן לא יכול לשמוח בדברים הקטנים, כי הוא לא ירוויח מזה שום מחיאות כפיים. אדם שיגיד פעמיים ספר תהילים יגידו 'וואוו'. אבל אדם שיגיד 'היום אמרתי פסוק' ומחר הוא יגיד עוד פסוק ואמנם רק בעוד שנתיים יסיים את תהילים אך יסיים בשמחה וזה מה שהוא מסוגל.

העולם מאוד לחוץ, תחרותי והישגי וזה נכנס לעבדות ה'. זה קטלני. יש הרבה מאוד אנשים שפשוט שונאים את התורה והמצוות, בעודם שומרי מצוות, כי הכל מלווה בלחץ ודרישות לא מציאותיות ולא פלא שאנשים בועטים, כי אין להם יותר כוח למלא את הדרישות הבלתי הגיוניות שנדרשות מהם. אז הם נשארים עם ייסורי מצפון, כי הם חושבים שהם רשעים אבל בעצם הם רק שבורי לב מדרישות בלתי ריאלית. התפיסה הזאת שכולם צריכים להיות חכמים ומצליחנים היא כל כך לא אמיתית. כל המצליחנות הזאת לא קשורה אלינו בכלל. זה קשור לגויים, לא לקדושה. אני צריך להתקדם בקצב שלי וליעד שלי ורק זו הצדיקות שלי. ולא בקצב של אף אחד אחר ולא ליעד של אף אחד אחר. יש כאלה שאומרים שזה בעצם עידוד לנכים, אבל זה ממש לא נכון. כמו כל יצור אחר, אני גדל לאט ואני לא יכול ולא רוצה ולא צריך לשחק אותה גדול.

– אתה חייב להודות שיש כאלה שמציבים לעצמם יעדים גבוהים ובאמת מצליחים לעמוד בהם.

אפשרות אחת למי שמציב יעדים גבוהים ועומד בהם, שזה באמת לפי מידתו ובא לו בקלות ואז זה לא חכמה. אפשרות שניה היא שזה לא לפי מידתו והוא רק מכריח את עצמו בכוח להגיע לשם, כי זה מה שמצפים ממנו, אבל מי שמצליח לעמוד ביעדים גדולים ממידתו נמצא בלחץ מתמיד. הוא נמצא בשקר כי הוא חי שלא לפי כוחו. ואז פתאום צצות כל מני מחלות, פתאום לא בא לו לחיות, לא בא לו לקום בבוקר. לחץ זה לא מה שה' רוצה. יש פסוק בנביא: "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" (ישעיהו פרק מ"ג פסוק כ"ב). המגיד מדובנא אומר שאם אדם מרגיש שמה שנדרש ממנו זה מעל לכוחותיו אז הקדוש ברוך הוא אומר לו 'תדע שזה לא אני אלא המצאה שלך'. אם חשבת שקשה, סימן שלא הבנת. צריך להבין מה ה' רוצה ולא מה החברה שמסביבנו רוצה מאיתנו ולא מה שמקובל אלא מה ה' רוצה ממני ורק ממני. לצערי כמעט ואין מי שמלמד את הדברים האלה חוץ מרבי נחמן. כי רוב הדברים שמדוברים סביב הנושא של תשובה הם הלחצות והפחדות ודרישות סמויות וגלויות להיות תמיד בשיא המהירות כשאני עוד לא ממש יודע כיצד נוהגים בכלל.

חוץ מזה, מי אמר שהצלחה בקדושה נמדדת במדדים חיצוניים? מי אמר שכמות היא מדד לאיכות? אדרבא, חז"ל מלמדים אחרת: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמיים" (מסכת ברכות דף ה').

– אתה מדבר הרבה על השמחה בעבודת ה' אבל האם יש מקום גם לצער?

יש תשובה שהיא מתוקה ונעימה, כמו מקלחת טובה. ויש רגשות אשמה וייסורי מצפון שזה שלילי ומזיק ולא מקדם לשום מקום ומביא לעצבות. ההבדל הוא, שרגשות אשמה מלווה את האדם כל הזמן ולא משנה מה הוא יעשה, הוא תמיד ירגיש את זה. גם אם יעשה תשובה ומצוות הוא יגיד לעצמו "זה לא אמיתי". אדם יכול לקום בבוקר, עוד לא קרה כלום, וכבר הוא מרגיש אשם, כי זו חוויה נפשית שמלווה אותו. תשובה זה עניין נקודתי. כשנשפך לי משהו על הרצפה אני לא מתמלא ייסורי מצפון, אלא פשוט לוקח מטלית ומנקה. נכון, תשובה זה כואב, אבל רק לאותו רגע, כמו דקירה של זריקה. טעיתי, חטאתי, נכשלתי. אני מביע חרטה וממשיך הלאה. אני לא אמור להתעסק בזה כל הזמן. זה אמור לכאוב ברגע של החרטה אבל לא להציק לי יום ולילה. ההתעסקות התמידות בחטא נובעת מהדרישות האין סופיות שדיברנו עליהן. זה מביא לעצבות, העצבות מביאה לייאוש וייאוש מביא לעברות נוספות.

אני חוטא? אז אני מתחרט. וגם אם אני אכשל שוב אז אני שוב אתחרט. זה לא משחק. זה אמיתי.

– כלומר, הכאב הרגעי הזה, הטבעי הזה, יש לו מקום.

כן, אבל התגובה לכאב הזה צריכה להיות עניינית ולא רגשית. אדם חוטא מרגיש כאב וריקנות וזה רק מאותת לו להתעורר ולקחת עצמו למקום אחר ולא להתבכיין עם זה. כואב לך? בוא נראה איך מתמודדים עם זה, בוא נחקור אצל חכמי הנפש, הם הצדיקים, איך הגעתי למקום הזה. יש דרך איך להגיע לעבירות ויש דרך איך להגיע למצוות וצריך לברר את הדרך הזאת ולא להתבוסס ברגשות. מצד שני, כשאדם מרגיש שהוא לא בסדר הוא לא צריך להקהות את זה ולחפש הסחות דעת. אני רוצה לתקן את זה. ה' יעזור לי ואני לא לבד. בכלל חשוב להדגיש שגם בתשובה ושינוי עצמי יש מושג של "כוחי ועוצם ידי" (דברים פרק ח' פסוק י"ח), אני אשנה, אני אשתפר בכוחות עצמי. אבל הגמרא אומרת אחרת: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו אינו יכול לו" (מסכת סוכה דף נ"ב). כך כותב רבי נתן בעניין זה: "ואי אפשר לנו לעשות שום דבר שבקדושה ולא להינצל משום עבירה כי אם על ידי ישועתו יתברך, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: "בכל יום יצרו של אדם מתגבר ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו היה נופל בידו".

אני בשום אופן לא יכול לבד. גם לא לשנות את עצמי. אני יכול לרצות, לעשות צעדים, לבקש עזרה משמיים. אבל מי שיפתח לי שערי תשובה ויעזור לי להשתנות ויוביל אותי לאן שאני צריך – זה רק השם יתברך.

אם אפילו רק מודים ולא מכחישים, זו תשובה. עיקר התשובה זה וידוי. לעמוד מול השם ולהודות בטעות, גם כשאין לי צל של מושג איך אני אפסיק לחזור על אותה טעות. העולם שלנו נהרס כי האדם הראשון לא עשה את הדבר הפשוט הזה. העולם לא נהרס כי הוא חטא. ה' שאל אותו איפה אתה, רק תגיד 'לא הייתי בכיוון', רק תודה שחטאת, תודה שטעית. וגם אחרי שהוא לא הודה ה' שאל אותו שאלה ספציפית יותר – האם אכלת מהעץ? זו הייתה הזמנה לוידוי. רק תגיד "כן". ברגע שאדם אמר 'זה לא אני, זו אשתי', הוא הכחיש ולא היה מוכן לקבל את הכאב של החטא. זו גאווה לא להודות שאני אדם שחוטא. לכן הוא גורש מגן עדן ולא בגלל משהו אחר. חטא וטעות זה לא דבר מפתיע ולא כל כך גרוע כמו להעמיד פנים שהכל בסדר. צריך להודות שאני אדם ואני טועה וכשאודה בטעות אני ארגיש את הכאב של הדקירה וזה יזכך אותי. אני לא משקר ואני אתחיל מחדש עם יותר ענווה. ואז תגיע סייעתא דשמייא עצומה. ואז אני אשתנה באמת. וגם אזכור שה' עשה את זה. לא אני.

– אני דווקא רואה את ההזדמנויות האלה לשינוי כקושי העיקרי. אנסה להסביר, בדרך כלל אומרים 'תשובה קדמה לעולם' כמילות נחמה, שה' נתן לנו יכולת לחזור בתשובה עוד לפני שחטאנו. אלא מה, בסאב טקסט אתה מבין שלמעשה נולדת לחטוא. נולדת לעולם של מאבקים ושהיצר כאן וזו עובדה שלא תתבדה. אנחנו נכנסים למעין זירת חיים שהיציאה ממנה היא רק במוות ואני לא בטוח שלכולנו יש את הכוח לשרוד בזירה המתמשכת הזו.

נכון, אנחנו במלחמה תמידית, אבל היצר הרע לוקח את זה למקום סיזיפי. למקום שאומר: "לא משנה מה תעשה, אתה תמיד תהיה בהתמודדות, לא יעזור מה שתעשה, תמיד יהיה יצר הרע". אבל זה לא נכון, כי האמת היא, שכל ניצחון הכי קטן ונקודתי הוא ניצחון נצחי. זה לא שרק כשאגמור הכל ואהיה צדיק מושלם זה יהיה שווה. עשיתי מצווה אחת. זהו. עשיתי את זה. ניצחתי. התגברתי על יצר הרע בנקודה הקטנה הזאת, זה אומר שהתגברתי עליו. חטאתי והנה עשיתי תשובה, יש לי מצוות תשובה. חזרתי בתשובה. זהו. זה מזכיר לי ילד שמתגבר ומתקדם ויש לו דרישות חדשות והוא בוכה על זה. אבל הי, תראה כמה התקדמת! אתמול זחלת והיום אתה מעביר שיעור. זה לא שכלום לא מתקדם אלא אתה מתקדם יחד עם הדרישות ובהתקדמות הזאת קרו הרבה מאוד דברים טובים. עשית הרבה מאוד דברים טובים וגם אם נכשלת תמיד יש התחלה חדשה. אם טעית ועשית תשובה, אלו הישגים שלא יקחו ממך כי הם נצחיים. אם לא מסתכלים על ההישגים אין כוח להתחיל מחדש כי זה סיזיפי. אבל באמת אני לא באותו מקום אלא במקום חדש. אין מה להתייאש ממבחנים שממשיכים, כי אתה מתקדם. הגעת למקום טוב ויש מבחנים חדשים כדי להגיע למקום טוב יותר. בנקודת הזמן הנוכחית ניצחת בזירה.

– הכוונה היא שאתה מביט אחורה ורואה ניצחון אך מביט קדימה ומבין שלמעשה עוד לא התחלת?

כן. אבל זה לא עצוב. זה משמח. כמו אדם שמתבגר ומגיע לעצמאות ואז פתאום הוא מרגיש שכלום עוד לא התחיל כי הוא עוד רווק וצריך להתחתן ועד שלא יעשה את זה הוא לא יגיע לשלמות שלו. באמת?! ומה היה עד היום?! כלום?! היה הרבה מאד. עד היום עשית את מה שעשית כדי להגיע לנקודה הזאת ועכשיו יש מבחן חדש. 'מה, עוד פעם מבחן?' כן, אבל אתה במקום אחר לגמרי. ייאוש מהתמודדות מגיע מתפישה שהתכלית היא רק הנאה. כי אם המטרה ליהנות אז אני מתייאש מכך שאני צריך לעמוד במשימה ולא נהנה ממנה.

התכלית היא להתבגר ולהגיע למקום חדש. גם כשאדם לומד רפואה, מתקדם בצבא או בבניית עסק הוא יודע שיש יעדים שכדי להגיע הוא צריך להתמודד והוא לא רוצה ללכת לשתות כל היום בירה על שפת הים. הנהנתנות היא תפיסה שחדרה לנו לוורידים, אבל היא לא העיקר. אדם שעומד באתגרים יש לו סיפוק פנימי ואמיתי הרבה יותר גדול מאדם שכל היום בסתלבט והנאה. התמודדת והצלחת, בדרך קצת נכשלת, אבל זהו בדיוק סיפוק. החיים רצופים אתגרים כדי שנתקדם, כדי שיהיו לנו במה להיות מאושרים ושמחים, כדי שנחווה סיפוק, הם נועדו אך ורק בשבילנו.

המבט שלך קדימה הוא אל עבר נקודות יפות ומשמחות שעתידות להגיע. שמחות שנולדות מאתגרים.

– ולכן השמחה היא אחת הדרכים לתשובה?

היא לא אחת הדרכים אלא היא היא הדרך. לרבי נחמן יש תורה שנקראת 'אזמרה', שם הוא מדבר על תשובה ואומר שהדרך היחידה לתשובה היא דרך שמחה. שמחה איננה סטיקר של "תן חיוך". כשאומרים לי "תהיה בשמחה", אני ישר נהיה עצוב. אין לי כפתור של שמחה. כמובן שיש פעולות חיצוניות שמביאות לשמחה, אבל שמחה אמיתית נוצרת בתוך הפנימיות של האדם והיא מתגלה באותם רגעים שהוא מאמין שהוא באמת טוב ומה שהוא עושה בעולם הוא טוב ומשמעותי ורצוי ונחוץ ומשפיע.

היצר הרע אומר שלשמוח בטוב שלי זו גאווה ושאננות, אבל זה לא נכון, הטוב שלי, ברצון טוב או במעשה טוב, זה מה שיש לי. זה מה שאני באמת. זה מה שהשם רוצה וזה מה שהשם אוהב. זאת היא הצדיקות שלי, המיוחדות והנדירות שלי, וזה הדבר הכי משמח בעולם. רבי נחמן אומר: יש בכל אחד מישראל דבר יקר שאין בחברו ובנקודה הזאת הוא נקרא צדיק. לשם צריך לשוב.

צריך לעשות תשובה על ההרגל הרע לחקות אחרים ולעמוד בדרישות שלא שייכות לי, ופשוט לחפש את עצמי מול השם. יש פסוק "כבד את השם מהונך" (משלי פרק ג' פסוק ט') וחז"ל לומדים: "ממה שחננך" (פסיקתא רבתי פרשה כ"ה). איך שהוא ברא אותי יש לי משהו מיוחד לעשות בשבילו שאף אחד אחר לא יכול לעשות, רק אני.

יש שמחה גדולה מזו?