איך מנקים?

ה׳ באב תשע״ט

מצוות ביעור חמץ והאופן בו צווינו לעסוק בה, היא לימוד עצום ונפלא לאופן בו יכול כל אדם לצחצח את נשמתו ולהעלות בה אורה. עבודה קטנה אך תמידית ויומיומית, טובה ויעילה אלף מונים מפעולה מרשימה ועקשנית. מי שמקפיד כל יום לבער מליבו פירורים של חמץ שנקרו בדרכו, לעשות תשובה, להתבודד, לגרש מהמח והלב עוד מחשבת פסול, עוד בלבול, איש שכזה, שרוי תמיד בבית נקי. (פסח)

איך מנקים וגם נשארים חיים?

היתה זו העיר הנאה והמרשימה ביותר במדינה. רחובותיה חפים מכל פסולת, בתיה צחים מכל רבב, הפרחים נטועים ורגל אדם אינה דורסת עליהם, אפילו האויר צלול כאילו לא דרו בה בני אדם. ממש, כל פינה זועקת נקיות.

לא בחינם זכתה העיר במעמדה המיוחד. עמל רב הושקע תדיר בנקיונה וטיפוח חוצותיה, אך יותר מכל שילמו על כך התושבים המעטים שעוד נותרו בה. כדי לשמר את הניקיון והיופי נחקקו בתחומי העיר חוקים שונים ומשונים. פעילות תעשייתית נאסרה – פסולת ועשן עלולים לפגום באיכות הסביבה; הליכה ושהות ברחוב הוגבלה – אנשים מהלכים מלכלכים. ניתן לומר שבקושי הותרה שם הנשימה.

ביום מן הימים הבין מי שהבין, שעיר ללא תושבים איננה עיר. יש לשנות כיוון. מה עושים? ובכן, חכם אחד יעץ לנהוג בתבונה. העיר תתנהל מעתה כדרכן של ערים, התעשיה תהיה מותרת והמסחר גם כן, אנשים יורשו לשוטט בכל מקום, לנהל חיים רגילים. אך בכל יום לעת ערב, שעה שבתי העסק נסגרים והבריות מתכנסות בבתים, יחלשו על הרחובות עובדי נקיון, יאספו את הפסולת, ינקו, יקרצפו, יאוורו ויכינו עיר נאה ומסודרת לקראת יום נוסף של חיים.

* * *

הפסח כבר פורס כנפיו, חודר אל הלבבות והבתים. עם ישראל עסוק היטב במצוות ביעור חמץ למהדרין מן המהדרין. איש איש ובדק ביתו, מקרצפים ומנקים, מתחקים אחר כל פירור חמץ לבל ייראה חלילה ובל ימצא ח"ו. אנשים שונים זה מזה בפרצופיהם, בדעותיהם, וגם באופן בו הם מנקים את בתיהם. אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שהכוונה טהורה וטובה, והמעשה בגבולות התורה וההוראה.

העיסוק בניקיון הבית מפירורי החמץ מפרך, ולפעמים גם מבלבל. לא כל אדם יודע איך להכנס בשלום, קל וחומר איך לצאת משם בשלום. עד היכן ראוי להתאמץ? כמה לחשוש? היכן להחמיר יותר והיכן לוותר? אך בעוד ופירורי החמץ הגשמי ניתנים לניקוי ואף לביעור יסודי, החמץ השוכן עמוק בלב, מעמיד בפנינו קושי סבוך יותר. ככלות החיפוש, הביטול והביעור, עומד היהודי לעומת מדורת האש, זה עתה כילה את צרור החמץ מביתו ומרשותו, אך כעת עומד הוא נוכח חמץ נוקשה ונעלם יותר, החמץ שבנפשו. האם יש קשר כלשהו בין ביעור החמץ מן הבית לביעורו מן הלב; האם עשוי הביעור הזה להשפיע גם פנימה אל מרתפי הנפש?

להשיג שלימות באופן הנכון

בימים הללו מנשבת בעולם רוח של שלימות. על העולם חופפת הארה עצומה מיציאת מצרים, עת ביטל השי"ת את מלכות הטבע וגילה לעין כל השגחה וניסים מופלאים. ההארה הזו משפיעה גם אל ימינו אנו תשוקה לנקיות, טהרה ושלימות. הנפש מבקשת להיטהר, להתנזר לחלוטין מכל בדל של חמץ, וגם החיצוניות דורשת שלימות: לנקות, להבריק ולבער כל פירור של חמץ. הבעיה היא שדווקא השאיפה להשיג נקיות מוחלטת, היא שעלולה להחזיר אותנו שוב אל תוככי מצרים, אל הכעס, העצבות והעצלות. גם כשעוסקים בביעור חמץ יש לדעת איך לעשות זאת באופן שיוציא אותנו ממצרים וינחיל לנו גאולת הנפש, לא להיפך.

אין ספק, הימים הללו מסוגלים לשלמות ותיקון הנפש. יציאת מצרים אמורה לחולל בקרבנו משהו, לרומם אותנו טפח וטפחיים מעל לקרקע הגלות, להביא את המחשבות שלנו לדבקות, את הלב להתלהבות ואת הנפש להתפעלות תמידית ממציאות השם. גאולת מצרים אמורה לגאול גם ובעיקר את הנפש שלנו, מבלהות המחשבה הרודפת בתאוות והבלים, לחלץ מאיתנו את כל אותן חכמות חיצוניות שדבקו בנו, לרומם את המח אל מעבר לדאגות, עצבויות ומחשבות רופסות מעצמינו, אל נחלתן של מחשבות טובות ומיושבות, של אמונה ושמחה בהשם.

החזון הזה נפלא, ובעז"ה הוא עוד יתממש, אך זה לא קורה ביום אחד. על מנת לחיות כך באמת ובתמים יש לגמוע דרך לא פשוטה. ארוכה היא הדרך אל גאולת הנפש. ומה בינתיים? – זו השאלה, וחז"ל גם מעניקים לכך תשובה.

נקיון יומיומי

בינתיים, עד שנצליח להיפטר מכל חשש חמץ בלב, כמו בבית, יש לציית לדרישת התורה: "עד מקום שידו מגעת". יחד עם הציווי להתנזר מכל חמץ, לבטל ולבער, באה גם ההגבלה, 'עד היכן שידך מגעת, לא ביקשו ממך יותר'. מדוע – משום שכך ורק כך ניתן להישמר לאורך זמן נקי וחף מחמץ. מי שמתעקש להשיג שלמות מוחלטת, מוצא מהר מאוד את הכעס, העצבות והיאוש, אבי אבות כל טומאה. אותנו ציוו להשתדל, להקפיד לנקות, לעשות את שלנו, ולא להתיימר להיות מושלמים.

מצוות ביעור חמץ והאופן בו צווינו לעסוק בה, היא לימוד עצום ונפלא לאופן בו יכול כל אדם לצחצח את נשמתו ולהעלות בה אורה. עבודה קטנה אך תמידית ויומיומית, טובה ויעילה אלף מונים מפעולה מרשימה ועקשנית. מי שמקפיד כל יום לבער מליבו פירורים של חמץ שנקרו בדרכו, לעשות תשובה, להתבודד, לגרש מהמח והלב עוד מחשבת פסול, עוד בלבול, איש שכזה, שרוי תמיד בבית נקי.

ניתן ללמוד על כך מהמצווה הבולטת והנעלה ביותר בפסח: המצה. אכילת המצה היא מצווה מן התורה. המצות הן מושא היראה וההתרגשות, כל העיסוק בהן אפוף הוד ומורא, התלהבות וזריזות עצומה, והמצות הללו, נזר סדר ליל הפסח, הן הדבר הקרוב ביותר לנורא מכל, לחמץ. מצות עשויות מחיטים, מקמח; הן נילושות במים, אבוי! רק הזריזות, והאש הלוהטת בתנור, מצילות אותן מחימוץ ואותנו מאיסור נורא, ובכל זאת, עם ישראל עוסק בהן – ובימים עברו גם בתוך ימי הפסח ממש. ללמדך, שעבודת הנקיות והטהרה אמורה להיעשות כאן, בתוך העולם הזה העמוס חמץ ולכלוך, רק בזהירות, זריזות ושמחה של מצווה. כך משיגים גם בתוך הכמעט חמץ, מצה כשרה והמהודרת.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support