שלום הרב

בעקבות המצב אני שומעת המון שיעורים שבכולם העצה היא לא לפחד. ציטטו בשם האר"י הקדוש שכל מי שבוטח בה' ינצל מהמגיפה. רבי נחמן אומר שהכלל והעצה לא להתפחד כלל.

ואני אנה אני באה?

אני כן מפחדת, אפילו מאד. אני לא רגועה ולא שלווה למרות הרצון הגדול שלי להאמין ולבטוח בה'.

אני מרגישה שהמתנה הכי גדולה בימים אלו היא אמונה ובטחון ואני הכי רוצה אותם אבל אם אין לי בלב תחושה כזו אז אני אשמה? למה רבנו מתכוון כשהוא אומר לא להתפחד? האם אפשר לשלוט ברגשות שלנו?

שלום רב,

בכל תחום בעבודה הרוחנית שלנו יש סולם, כמו שאומר יעקב אבינו: "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". כל יהודי נמצא היכן שהוא על הסולם הזה, לכל אחד מאיתנו יש מידה מסוימת של אמונה וביטחון וזה בוודאי דבר גדול ומועיל מאד, נגד הפחד וגם נגד הצרות בפועל.

האם יש למישהו כפתור שאם הוא יצליח עליו הוא יגיע לדרגה הכי גבוהה ומושלמת של אמונה וביטחון? התשובה היא: לא. אין לנו שום אפשרות וגם לא מצפים מאף אחד מאיתנו משמיים שנהפוך ברגע למושלמים, מאמינים לגמרי. וממילא בוודאי ובוודאי שאין שום מקום לרגשות אשמה או יסורי מצפון שאנחנו לא הופכים למאמינים ברגע אחד.

אנחנו מפחדים. גם צדיקים חווים פחד. הם בני אדם. זה אנושי. אף אחד איננו מלאך.

אבל ביחד עם זה אפשר ומומלץ לחזק את האמונה ועל ידי זה להקטין את הפחד. וזה באפשרותו של כל אחד.

לרבינו יש מה לומר בעניין הפחד.

רבינו מלמד (שיחות הר"ן שיחה נ"ג) שיש באדם "משהו" שמפחד. מי שמפחד זה לא אני, זה משהו בתוכי. ועצם ההפרדה הזאת עוזרת להתמודד, לפחות לא להתאחד עם "הדבר הזה". "כי האדם הוא בעל בחירה ובקל יוכל להרגיל דעתו לסלק ממנו אותו הדבר שממנו באים כל הפחדים שלו".

למעשה רבינו מלמד בהרבה מקומות עקרון מאד חשוב, שקשור לפחד ולכל רגש שאדם חווה.

היצר הרע עושה קישור של שקר. הוא אומר לי: העצבות, המתח, הכעס, הפחד, היאוש שיש לך זה בגלל המציאות: יש קורונה, יש מינוס בבנק, אין פרנסה, הילדים בבית, פסח מתקרב, מה יהיה?

אז יש סיבות להיות בפחד או אין?

ברור שיש. כשיפסיקו הסיבות החיצוניות אני אפסיק לפחד. עכשיו יש לי סיבה! טובה! אז אני חייב לפחד. אי אפשר לא לפחד.

רבינו אומר: זה לא נכון. אין קשר בין מה שאתה מרגיש למציאות. הרי כולנו יודעים שיש אנשים עצובים או מפוחדים גם בלי סיבה. ומצד שני כולנו יודעים שיש אנשים שלמרות הסיבות שיש לפחד, הם לא פוחדים.

למרות הסיבות שיש להיות עצובים, הם לא עצובים.

זה לא בגלל שהם אנשים מיוחדים. הם גילו את הבחירה שלהם. הם הבינו שיש דרך לשנות את ההרגשה גם אם המציאות לא משתנה!

היצר הרע אומר לך: תשנה את המציאות ואז תירגע. רבי נחמן אומר לך: תירגע והמציאות תשתנה. זה כתוב בליקוטי מוהר"ן (חלק ב' תורה י'): "כי בשמחה תצאו", שעל ידי שמחה נעשין בן חורין ויוצאין מן הגלות".

כשהכל יהיה טוב נהיה שמחים? לאו דווקא.

כשנהיה שמחים הכל יהיה טוב? כן.

עד השלב הזה היצר הרע בוודאי כבר תקף אותנו ברגשות אשמה: "נו, אתה רואה, הכל בגללך, רק תשמח והכל יסתדר, הכל רק במוח שלך. אתה הוא הבעייתי".

טוב, אז לא זאת הכוונה. מה שאמרנו עד עכשיו זה רק העיקרון. הגילוי הגדול שאפשר לשלוט ברגשות. אבל איך עושים את זה בפועל? כמו כל דבר שרבי נחמן מלמד: לאט לאט.

מה העצה לשנות את תודעת הפחד והעצבות?

רבי נחמן מציע: תשתמש בפצצות מתוחכמות. במשהו שמוח לא יכול להתווכח איתו. פשוט קח את הנשק של רבינו ותתחיל לירות. אם מחבל תוקף איתך אל תראיין אותו, אל תשאל אותו מה דעתו תוציא את הנשק ותירה לו כדור בראש.

הנה הנשק של רבינו:

1. לא להיסחף אחר הצער והפחד, לא להתעסק בזה יותר מידי

2. להסיח דעתו לדברים אחרים. לעשיה. לשמחה. לחסד.

3. לחזק אמונה ובטחון שנוגדים פחד על ידי תפילה, תהילים, פסוקי בטחון ואמונה.

וכן כתב רבינו: "כָּל הַנִּמְשָׁךְ אַחַר צַעֲרוֹ יוֹתֵר מִדַּי, הַצַּעַר נִמְשָׁךְ אַחֲרָיו" ("ספר המידות", עצבות, חלק ראשון סעיף ל"ד). לא להיסחף. ולא להיחשף למה שמצער ומדאיג ומפחיד אותנו.

הנה כמה מדברי התלמיד הגדול. ממש דיווח ממצבים כל כך דומים, איך מתמודדים. והם רק מקצת דבריו שחוזר עליהם רבות גם במכתבים אחרים.

"אִם אַתָּה רוֹצֶה לְהִשְׁתַּתֵּף בְּצָרוֹת יִשְׂרָאֵל בְּוַדַּאי יָפֶה לְךָ לְהִתְפַּלֵּל וְלִצְעֹק מָרָה עַל גְּזֵרָה זֹאת אֲבָל הַכֹּל עַל פִּי דְּרָכִים שֶׁלִּמְּדָנוּ מוֹרֵנוּ הַקָּדוֹשׁ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. דְּהַיְנוּ לְיַחֵד שָׁעָה בְּיוֹם לִצְעֹק עַל צָרוֹת נַפְשׁוֹ וְאָז יִכְלל בְּתוֹכוֹ גַּם צְעָקָה הַזֹּאת אֲשֶׁר בְּיָמֵינוּ נִגְזְרָה גְּזֵרָה מָרָה כָּזֹאת אוּלַי יָחוּס אוּלַי יְרַחֵם, אֲבָל גַּם עַתָּה צְרִיכִין לְחַזֵּק עַצְמוֹ לִהְיוֹת כָּל הַיּוֹם בְּשִׂמְחָה עַל כָּל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁנִּמְצָאִים בָּנוּ עֲדַיִן, הֱקִיצוֹתִי וְעוֹדִי עִמְּךָ, נָא בְּנִי חֲבִיבִי אַל תַּמְשִׁיךְ עָלֶיךָ חַס וְשָׁלוֹם מָרָה שְׁחוֹרָה בְּחִנָּם וְחָלִילָה לְךָ לָזוּז מִמְּקוֹמְךָ מֵחֲמַת זֶה, שָׁלוֹם לְךָ אַל תִּירָא, וּכְמוֹ כֵן שְׁאָרֵי הַדְּאָגוֹת וּמָרָה שְׁחוֹרָה שֶׁלְּךָ כֻּלָּם בְּחִנָּם וְאֵינָם מוֹעִילִים כְּלָל וּמַזִּיקִים הַרְבֵּה רַחֲמָנָא לִצְלַן." ("עלים לתרופה" מכתב כ"ז)

"כְּבָר הִקְדַּמְתִּי לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁעַל הָאָדָם עוֹבְרִין בְּהֶכְרֵחַ תְּהוֹמוֹת הַרְבֵּה וְכוּ' בְּוַדַּאי מַה שֶּׁשָּׁלַחְתָּ לְהִתְפַּלֵּל וְלַעֲשוֹת פִּדְיוֹן הֲטִיבוֹתָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, כִּי אֵין לָנוּ בַּמֶּה לְהִמָּלֵט כִּי אִם בִּתְפִלָּה וּצְדָקָה וְכוּ', אַךְ בְּמִכְתָּבְךָ אַתָּה מַרְעִישׁ עַל הַדָּבָר יוֹתֵר מִדַּאי, הָאֱמֶת יָדַעְתִּי מַכְאוֹבֵי לִבְּךָ אַף עַל פִּי כֵן הַהֶכְרֵחַ לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמְךָ בְּכָל עֵת וּלְהָסִיחַ דַּעְתְּךָ מִצַּעַרְךָ וְלִבְלִי לִהְיוֹת כָּרוּךְ אַחַר הַצַּעַר כָּל כָּךְ חַס וְשָׁלוֹם, וְהָעִקָּר לְבַל תַּחֲשֹׁב וְתִדְאַג כְּלָל מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ, וְאַל יִהְיֶה בְּלִבְּךָ כִּי אִם צַעַר אוֹתוֹ הַיּוֹם בִּלְבַד, וְזֶה בְּקַל יְכוֹלִין לִסְבֹּל, גַּם יְכוֹלִין לְהָסִיחַ דַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי מִצַּעַר אוֹתוֹ הַיּוֹם, וְכֵן בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו לא תַּחֲשֹׁב רַק אוֹתוֹ הַיּוֹם וּבְתוֹךְ כָּךְ יְרַחֵם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְיוֹשִׁיעַ לְךָ מְהֵרָה כִּי לא לְעוֹלָם יָרִיב" ("עלים לתרופה" מכתב ע"ב)

"חָלִילָה לִהְיוֹת בְּמָרָה שְׁחוֹרָה וְעַצְבוּת כָּל כָּךְ מִכָּל דָּבָר חַס וְשָׁלוֹם, כִּי כְּבָר יָדוּעַ שֶׁאָדָם לְעָמָל יוּלָּד וְכוּ', וְאֵין יוֹם וְכוּ' וּכְבָר צָעַק דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תְּהִלִּים ל"ח) כִּי אֲנִי לְצֶלַע נָכוֹן וְכוּ', וְיַעֲקֹב אָבִינוּ אָמַר (בְּרֵאשִׁית מ"ג) וְכַאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי, וְכֵן הַרְבֵּה, מִכָּל שֶׁכֵּן קְטַנֵּי עֵרֶךְ כָּמוֹנִי הַיּוֹם שֶׁהַכֹּל חֶסֶד גָּדוֹל מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ, וּבִפְרָט שֶׁבְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רוֹאִים בְּכָל פַּעַם הַרְחָבוֹת נִפְלָאוֹת גַּם בְּעֶצֶם הַצָּרוֹת וְהַיִּסּוּרִים, וּמִכַּמָּה רָעוֹת וְצָרוֹת הוּא יִתְבָּרַךְ מַצִּילֵנוּ לְגַמְרֵי, טוֹב לְהוֹדוֹת לַה' עַל כָּל הַחֶסֶד אֲשֶׁר הוּא גּוֹמֵל עִמָּנוּ בְּכָל יוֹם" ("עלים לתרופה" מכתב קי"ג)

"וְגַם הַיּוֹם תֵּדַע וְתִזְכֹּר מֵחָדָשׁ כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גָּדוֹל מְאֹד וְעַד הֵנָּה עֲזָרָנוּ רַחֲמָיו הַרְבֵּה מְאֹד, וְתַאֲמִין כִּי חַסְדֵי ה' לא תָמְנוּ וְלא כָלוּ רַחֲמָיו לְעוֹלָם וְהַכֹּל יִתְהַפֵּךְ לְטוֹבָה בְּקָרוֹב בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, רַק לא תִּהְיֶה נִמְשָׁךְ אַחַר הַצַּעַר כָּל כָּךְ, וְתַרְגִּיל עַצְמְךָ לְהָסִיחַ דַּעְתְּךָ וּלְהַשְׁכִּיחַ מִלִּבְּךָ הַצַּעַר שֶׁלְּךָ, בִּפְרָט הַפְּחָדִים הַיְתֵרִים וְהַמָּרָה שְׁחוֹרָה שֶׁיֵּשׁ לְךָ מִמַּה שֶּׁעוֹבֵר עָלֶיךָ, הַכֹּל שְׁטוּת וּכְסִילוּת, וְהָעִקָּר לְהַשְׁכִּיחָם מִלִּבְּךָ וּלְהַרְאוֹת פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת וְיָפוֹת וְלַעֲשׂוֹת עַצְמְךָ כְּאִלּוּ אַתָּה שָׂמֵחַ, וְעַל יְדֵי זֶה תָּבוֹא בֶּאֱמֶת לְשִׂמְחָה, בִּפְרָט שֶׁרֹב הַשָּׁעוֹת אֵין לְךָ פְּנַאי לַחֲשֹׁב בָּזֶה כְּלָל, כִּי אַתָּה צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל וְלִלְמֹד כַּמָּה דְּבָרִים וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתְךָ קְצָת וְלַעֲסֹק בְּמַשָּׂא וּמַתָּן בַּעֲסָקֶיךָ וְלֶאֱכֹל וְלִישׁוֹן, וְתִשְׁתַּדֵּל שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְךָ פְּנַאי כְּלָל לַחֲשֹׁב מָרָה שְׁחוֹרָה וּפְחָדִים כָּאֵלּוּ, וְהַבְּחִירָה בְּיַד הָאָדָם לְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ, אֲפִלּוּ מִכְּאֵב וְיִסּוּרִים מַמָּשׁ חַס וְשָׁלוֹם, מִכָּל שֶׁכֵּן מִדְּבָרִים כָּאֵלּוּ שֶׁכְּשֶׁמַּסִּיחַ דַּעְתּוֹ וְשׁוֹכֵחַ בָּהֶם נִסְתַּלְּקִים לְגַמְרֵי" ("עלים לתרופה" מכתב קי"ד).

להסיח את הדעת. לעסוק בעשיה, בתפילה, בשמחה, בהכנות לחג הקדוש.

לחשוב רק על היום. וחסדי השם קרובים לבוא.

פסח כשר ושמח,

ארז משה דורון