הוא חש נבגד בצורה מחפירה, לא יכול היה להאמין שחברו הטוב עולל לו כזאת: למה, למה הוא לא אמר מילה? היכן היא האחווה שעימה הוא כה מרבה להתפאר?

הם נפגשו בצאתם מבית הכנסת, ההוא התבונן במעילו החדש, וכך המשיכו בצוותא לעבר הרחוב בו גרים שניהם, מבלי שהוא יגיד לו מילה…

הוא מגיע לבית ופושט את המעיל – ועיניו חושכות, בחזית המעיל הוא מגלה כתם ענק ומכוער; כנראה התחכך בקיר שסוייד מחדש.

הבושה מציפה אותו; כך הוא עבר ברחובה של עיר, בוודאי היה ללעג ולקלס בעיני כל. אין לו ספק שחברו ראה זאת – אבל למה, למה לא מנע ממנו את הבושה? הלזאת ידידות תקרא?!

לאחר שהוא שוטח את טענתו בפני חברו, עונה הלה בפליאה: "חשבתי שתעריך את ידידותנו האמיצה. שמעתי רבות על המושג הנפוץ כיום שיש לאהוב ולקבל כל אחד כפי שהוא, ואכן קיבלתי אותך כפי שאתה, הכתם לא השפיע כלל על רגשי האחווה שאותם אני חש כלפיך"…

הדברים רק הוסיפו לקומם אותו: "אם היית אוהב אותי, לא היית מתעלם מכך שאני מתבזה בחוצות. זה רק מראה שאני לא שווה בעיניך כלל, ולכן אתה מוכן לקבל אותי כך, מושפל ונבזה"…

* * *

בפרשתנו אנו לומדים על הצו האלוקי: "ואהבת לרעך כמוך", צו שכולל בתוכו את כל התורה כולה (רש"י בשם תורת כהנים).

מצווה זו הינה גם עיקר ויסוד במשנתו של רבינו הקדוש, "שבה תלוי עיקר החיות והקיום והתקון של כל הבריאה" (ליקוטי הלכות, ברכות הראיה ד-ד).

אין זה מקרה – מסביר שם רבי נתן – שבני האדם נבראו שונים כל כך בדעותיהם וברצונותיהם, מה שגורם לכל המחלוקות; דווקא בגלל השוני הזה נברא היקום כולו!

ה' אחד ושמו אחד, אך לצורך הבחירה נברא העולם כשכולו פירודים, כל דבר שונה מזולתו, וכך גם בני אדם נבראו בדעות שונות.

העבודה המוטלת עלינו היא להסיר את המסווה מעל השוני הזה, לגלות שבפנימיות אכן הכל אחד. ככל שאנחנו משתדלים לגלות זאת, כך באה הבריאה על תיקונה.

עלינו מוטל אפוא להתעלות מעל השוני החיצוני, לחפש את הטוב הגנוז בזולת, ולהבין שבסופו של דבר הכל חוזר להיות אחד.

ה' מתכבד על ידי כל אחד עם נקודתו הטובה והמיוחדת, על אף שלנו נדמה שהנקודה הטובה שלנו היא הנכונה…

עלינו ללמוד להעריך את הטוב שבזולתנו, לכבד זאת ולרצות להתחבר אל הטוב שלו – על ידי אהבה וחיבה לטוב הזה.

גם כאשר הזולת נכשל בעוונות, עלינו לחפש ולמצוא את מעט הטוב שבו, להבליט ולייקר זאת, ולרצות להתחבר אל הטוב המיוחד הזה.

כך נוכל לאהוב את רוב רובם של עם ישראל ולהביא לידי כך שהעולם כולו יכריז: "אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ!"

אך מאידך עלינו לזכור, כי אהבה זו פירושה אך ורק אהבת הנקודה היהודית הטובה שנמצאת בזולת; יש לאהוב כל אחד 'על אף' הרע שבו, אבל לא 'עם' הרע שבו. אסור לחשוב שהתורה מורה לנו לאהוב את הרע שבזולת; זוהי שנאת הזולת להשלים עם כך שהוא יהיה שקוע ברע; אדרבה, אהבת הזולת מחייבת להצטער עד דכדוכה של נפש שהוא ייצא מהרע הזה, ולא להסכים שיישאר כך.

צריך גם להיזהר מאד מאד כשבאים להוכיח את הזולת, כי לא כל אחד ראוי לכך. חייבים גם לדון אותו לכף זכות ולהאמין שבפנימיותו הוא רוצה רק טוב. אך לא פחות מכך יש להיזהר מלדון לכף זכות את הרע עצמו; "מי שמלמד זכות על רשע" – אומר רבינו הקדוש – "גם הוא נקרא רשע" (ספר המידות).

החובה לדון לכף זכות היא אפוא רק על החלק הטוב שעדיין נמצא בזולת, אך בשום פנים אין להתרגל לחיות לצד הרע שבזולת מבלי שיהיה איכפת לנו.

אהבה אמיתית לזולת פירושה שכאשר אנו רואים בו חסרון כלשהו, לא ננוח ולא נשקוט, ונתעצם בעבורו בתפילה, בכאב וברצון אמיתי שהוא ישתפר ויזכה לחיי נצח.

* * *

בימי ספירת העומר, בהם אנו עוסקים בתיקון האהבה בינינו – הבה נתחזק במצווה יסודית זו, שהיא כלי מחזיק ברכה ואשר רק על ידה ניתן לזכות לקבלת התורה כאיש אחד בלב אחד.