מתי יבוא המשיח?

האם זה יקרה רק כשנהיה כולנו צדיקים גמורים? האם זה יקרה בכל מקרה, גם אם לא נהיה צדיקים? האם מה שאנחנו עושים משפיע בכלל על ביאתו?

על שאלות אלה משיב רבי נתן ב"ליקוטי הלכות", ומראה לנו דרך לעבודה, באופן שלעולם לא נתייאש מן הגאולה.

"אין בן דוד בא עד שיתייאשו"

"ועיקר התיקון על ידי בחינת משיח שיבוא בהיסח הדעת ועיין שם (בגמרא מסכת סנהדרין צ"ז) שהביא שם עיקר מימרא זאת רק לעניין משיח כמו שאמר רבי זירא שם: "במטותא מינייכו לא תרחקוניה" (בבקשה מכם, אל תרחיקו את בואו) ועיין שם מה שכתוב שם: "אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה", שנאמר: "ואפס עצור ועזוב", כביכול אין סומך ואין עוזר לישראל.

"אם יתמהמה חכה לו"

וכן אחר כך האריכו בזה שאין לצפות לשום קץ שבעולם שרוצים לרמז באיזה פסוק, כמו שכתוב שם: "תניא רבי נתן אומר: מקרא זה נוקב ויורד עד התהום: "כי עוד חזון למועד ויפיח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בוא יבוא לא יאחר".

איך זה מסתדר יחד?

והנה אלו המימרות קשה להבין ונראין לכאורה כסותרין זה את זה. כי איך שייך לייאש עצמו מן הגאולה חס ושלום? הלא צריכין לחכות בכל יום שיבוא וכמו שאמר שם: "אם יתמהמה חכה לו. אך אם כי דבריהם ז"ל עמוקים מיני ים, בפרט בעניין זה שאמרו בעצמם שנוקב ויורד עד התהום, אך עם כל זה בהכרח צריכין להבין מדבריהם איזה רמזים איך להתנהג בזה באופן שנזכה להתחזק בתקוותינו לקרב ולא לרחק חס ושלום.

"בוא יבוא לא יאחר" – אבל מתי?

והעיקר הוא פשיטות ותמימות להאמין שבוודאי בוא יבוא לא יאחר, אך אסור לחכות לשום קץ לומר שמן הראוי שיבוא בשנה זאת, כמו שטעו הרבה על שנה זאת שנת ת"ר שאמרו שבשנה זאת יהיה הקץ וקלקלו הרבה בזה, כי גרמו כמה כפירות וחילול השם כידוע. וכן בשנים הקודמים אמרו כמה קצים כגון בשנת תקנ"ז ובשנת תק"ס ובשנת תקפ"א וכן הרבה. ושמעתי שגם על שנת ת"ק אמרו שהוא הקץ וכולם חטאו בזה הרבה כמו שקיללו אותם רבותינו זיכרונם לברכה ואמרו "תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים: כיון שהגיע הקץ ולא בא… אלא אנו צריכין לקוות ולחכות אליו תמיד ואף על פי כן יהיה בבחינת היסח הדעת, כי הוא קץ הפלאות שאי אפשר להבין שום רמז ורמיזא בעולם מתי יבוא, כי "לביה לפומיה לא גלי" ("ליבי לפי לא גיליתי", כך אומר כביכול הקדוש ברוך הוא בעניין הגאולה) כמו שאמרו שרבותינו זיכרונם לברכה. אך אף על פי כן בוא יבוא בוודאי במועדו ובזמנו פתאום בהיסח הדעת בעת שלא יחשבו על אותה השנה ועל אותו היום כלל. כי קץ הגאולה נמשך מבחינת דרכי ה' שהם בחינת משפט וצדקה שאי אפשר להבין כלל כי הגאולה תהיה רק בצדקה וחסד חנם לבד כמו שכתוב: "למעני למעני אעשה". אך אף על פי כן יהיה בבחינת משפט. וזה בחינת מימרא הנ"ל: "אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה", היינו שיבינו שלפי מעשיהם אין תקווה חס ושלום ואף על פי כן יחזקו עצמן בכוח הצדיקי אמת לחטוף תורה ותפלה ומעשים טובים כל מה שיוכלו לחטוף ולקוות לחסדי ה' שיעשה צדקה במשפט כנ"ל.

"הכל רק בחסד וצדקה"

כי בוודאי עיקר הגאולה תבוא רק על ידי תשובה ומעשים טובים כמו שכתוב "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב". אך אף על פי כן יהיה הכל רק בחסד ובצדקה, כי התשובה של שבי פשע לא יהיה בה כוח להביא הגאולה רק השם יתברך בחסדו וצדקתו יקרב הגאולה למענו. אך מחמת שאי אפשר להמשיך הצדקה וחסד כי אם על ידי בחינת משפט, על כן ההכרח להמתין עד שיעשו קצת תשובה, שעל ידי זה יוכל בנפלאותיו להלביש הצדקה במשפט. וגם מעט התשובה הכל ממנו על ידי בחינת תורת ה' ותפילת ה' שעל ידי זה יכניס בלבם לצעוק ולהתפלל תמיד להשם יתברך עד שיכמרו רחמיו "כי יראה כי אזלת יד"  ויקבל מעט דמעט תשובתינו ותפילתנו ברצון, באופן שילביש בנפלאות נפלאותיו הצדקה במשפט ועל ידי זה תבוא הגאולה. ויקוים "ציון במשפט תפדה" על ידי "ושביה בצדקה", כי שביה לא יהיה כדאים בתשובתם להביא הגאולה, אך על ידי תשובתם המועטה יעוררו צדקתו יתברך שילבישה במשפט עד שיקויים "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" במהרה בימינו אמן (ליקוטי הלכות מתנת שכיב מרע א' סעיף ל"ג)

"גאולה ברחמים" – "גאולה בצדק"

רבי נתן מסביר לנו שיש שני אופנים לגאולה: אופן אחד – גאולה ברחמים, כלומר שהגאולה תבוא רק בגלל רחמי ה' ובלי שום קשר למעשינו.

אופן שני – גאולה בצדק, ביושר, על פי שורת הדין, כלומר שהגאולה תבוא בגלל שנהיה ראויים לה, שמעשינו הטובים יהיו כה רבים ואיכותיים עד שיביאו את הגאולה.

רבי נתן מסביר ששני אופנים אלו נובעים משתי הדרכים בהם מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו: "צדקה ומשפט" – חסד ודין.

הנהגה של דין ורחמים

אם היינו זוכים, היה העולם מתנהל רק על פי דין, כלומר שכל השפע, הטובה והברכה היו מגיעים לנו בדין, כשכר על מעשינו הטובים. אבל מאחר שמעשי בני האדם רחוקים מלהיות מתוקנים, ואם העולם יתנהל רק על פי דין – יהפוך הדין לקשה ואכזרי, לכן שיתף הקדוש ברוך הוא בהנהגת עולמו גם את מידת הרחמים.

שיתוף זה, מסביר רבי נתן, נוגע גם לעניין גאולת ותיקון העולם, להם אנו מצפים ומייחלים כבר אלפי שנים. מצד אחד, העולם לא הגיע לרמת תיקון מספיקה כדי שנהיה "ראויים להיגאל", כדי שנוכל לומר שהגאולה מגיעה לנו בצדק וביושר בגלל מעשינו הטובים.

לפי דברי רבי נתן זהו פירוש דברי חכמינו: "אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה". לא שיתייאשו לגמרי, חלילה. הלא אנו מצפים בכל יום לבוא הגואל. אלא שיתייאשו מגאולה על פי דין, כלומר שיבינו שאי אפשר לצפות לגאולה שתבוא בזכותנו.

אז איך תבוא הגאולה?

אם כך, הגאולה תבוא בגלל רחמי ה', כמו שכתוב: "למעני למעני אעשה".

עובדה זו, מסביר רבי נתן, מעלה את השאלה: אם כן, מה צורך ומה תועלת יש במעשינו הטובים, בתפילותינו, במאמצינו להתגבר על הרע? הלא אלו בכל מקרה לא יספיקו כדי להביא את הגאולה, שהרי רק בגלל רחמי ה' נזכה לה ולא בגלל מעשינו.

מבאר רבי נתן וכותב: "אך מחמת שאי אפשר להמשיך הצדקה וחסד כי אם על ידי בחינת משפט (כלומר שהקדוש ברוך הוא אינו חפץ לנהל את העולם רק ברחמים כי אם גם הצדק ומשפט) על כן ההכרח להמתין עד שיעשו קצת תשובה, שעל ידי זה יוכל בנפלאותיו להלביש הצדקה במשפט".

"שביה (כלומר כל אותם שאכן יעשו תשובה וינסו לשנות את מעשיהם לטובה) לא יהיה כדאים בתשובתם להביא הגאולה, אך על ידי תשובתם המועטה יעוררו צדקתו יתברך שילבישה במשפט".

את הצדקה שה' רוצה לעשות איתנו צריך "להלביש" במשפט. במעשינו הטובים, ברצונותינו, בהתגברותנו על הרע, משתמש הקדוש ברוך הוא כדי לפייס את מידת הדין.

אין אנו "ראויים" לגאולה, אבל מאמצינו לבסוף ישאו פרי ונהיה "ראויים"  לחסדו. כך מתבאר גם הפסוק המספר לנו על דרך הגאולה: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". מצד אחד משפט ומצד שני צדקה.

היוצא מכל זה למעשה, שכאשר האדם רואה שמעשיו אינם עולים יפה ונדמה לו שאין לו זכות להיגאל ולזכות לתיקון נפשו, ידע ויאמין בחסד ה', שבכוחו בוודאי יוכל להגיע לגאולת נפשו. בן אדם רוצה להתייאש מעצמו – את זה אפשר על פי דין להבין.

אבל מדוע להתייאש מחסדי שמיים?

גם אל ימעיט האדם בערך מעשיו, אפילו אם הם נראים לו פעוטים וחסרי משקל.

דווקא מעשים אלו, כאשר יצטברו וילכו, יעוררו את חסד ה' שיתגלה עליו ועל העולם כולו.

כך חותם רבי נחמן סוגיה עמוקה זו (ליקוטי מוהר"ן תורה ב' סעיף ו'): "ואף על פי שנראה שעל ידי תפילתנו ותורתנו יהיה הגאולה, אף על פי כן צריכין אנחנו לחסדו, שבחסדו יגאל אותנו".

באופן כזה – לא נתגאה לעולם, כי אין אנו "ראויים" מצד מעשינו וגם לא נתייאש לעולם, כי הכל בחסדו.  נמשיך לעשות טוב, אבל לא נצפה לגמול, נמתין לישועתנו בסבלנות, כמו מי שמצפה למתנת חינם, אבל לא נדחק את הקץ ולא נתמלא קוצר רוח כמו מי שחייבים לו דבר מה.

(אור פנימי – אתר האינטרנט של הרב ארז דורון)