כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי

ידוע כי צדיקים היו בוכים בכי מר בפסוק הזה, באמרם כי איך אעלה אל אבי – שבשמים והנער – ימי הנערות – איננו איתי, ימים יקרים אלו לא נוצלו כיאות.

עיקר הסיבה הגורמת לאיבוד ימים אלו היא היאוש, אותו יאוש אותו רבינו תיעב כל כך, אותו יאוש אשר עליו זעק רבינו בכל כוחו "כי אין שום יאוש בעולם כלל", הוא הגורם לנפילתו של כל אדם, הוא המפילו וגורם שלא יעשה את מה שבכוחו לעשות, תירוצים כמו 'אין לי כח', 'כבר למדתי היום' וכדומה הם תירוצים קלושים המסתירים מאחוריהם אמת מרה – 'יאוש', הוא התייאש מקשר אמיתי עם השי"ת, מעליה בהר ה', הוא כבר לא חושב שיצא ממנו משהו, אין לו סיכוי להתבודד יום יום, הוא כבר לא יוכל להתמיד בסדרים קבועים.

יאוש זה מונע ממנו לעשות את אשר בכוחו לעשות, שהרי בכל מצב בו האדם שרוי, עדיין יש בכוחו לעבוד את השי"ת, אם אין בכוחך ללמוד – תתפלל, אתה לא יכול להתפלל – תצעק להשי"ת, היאוש מטפטף לתודעתו "זה לא בשבילך – אתה כבר התדרדרת" התדרדרות זו היא גם בבחור היושב באהלה של תורה אך הוא אינו מרגיש קשר אמיתי עם השי"ת, הוא שוהה בישיבה כי 'כך הוא המסלול', הוא משתתף בכל הסדרים כי 'המשגיח מאד מקפיד על זה', וגם את התפילות הוא מתפלל כי 'כבר שבע עשרה שנה שאני מתפלל', אבל כל היותר מכך – 'זה שייך למחלקת ה"עובדים"', הוא כבר לא שואף ליותר ממלמול עייף של שלשה תפילות ביום החוזרות על עצמם, הוא כבר לא מנסה להתמיד יותר בלימוד, התבודדות וקשר עם השי"ת כבר מזמן לא ברשימת התכניות שלו.

יאוש זה, הסותם את לבו של אדם שלא יעשה את אשר בכוחו לעשות מובא בדברי חז"ל (שבת לא ב), "יודעים… שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם". החלב סותם את הלב, מונע הוא מהאדם לבל ינסה לעשות את שבכוחו לעשות, מציב הוא את עבודת ה' כהר אשר אי אפשר לטפס עליו.

דיי שהכעסתי לאלהי פעם אחת

מובא במדרש (בראשית רבה, פרשה ס"ה אות כב) כי קודם חורבן הבית אמרו ליוסף משיתא יכנס ומה שיוציא שלו, נכנס והוציא מנורה של זהב, אמרו לו אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו אלא הכנס שוב ומה שתוציא הפעם שלך הוא ולא קיבל, באמרו "לא דיי שהכעסתי לאלהי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה" מה עשו לו נתנו אותו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו היה מצווח ואומר ווי אוי אוי שהכעסתי לבוראי.

מעשה זה הוא פלאי ביותר שהלא 'יוסף משיתא' זה היה מהפחותים שבישראל עד כי בשביל בצע כסף הסכים לכנוס לבית המקדש וליטול את מנורת המאור, אך כאשר ביקשו ממנו שיחזור על מעשה זה לא אבה אף אחר שייסרוהו בייסורים נוראים, ייסורים אשר אין ביכולת אדם לסובלם, ואפילו בקדושי עליון כחנניה מישאל ועזריה העידו חז"ל (כתובות ל"ג ע"ב) כי 'אלמלא נגדינהו לחנניא מישאל ועזריה כבר פלחו לצלמא' (ועיי"ש בתוד"ה אלמלא), ואיך היה בו כח לסרב להם.

אלא בזה אנו רואים יסוד עצום בעבודת השי"ת כי אם יקבל עליו קבלה גמורה בכל לבו כי די לו במה שעבר, מעתה הוא נכנס בכל כוחו לעבודת השי"ת אז יוכל להתחזק ביתר תוקף ועוז בעבודתו יתברך ולשבור את כל המניעות.

והחלטה זו שייכת לכל אחד ואחד כגון בחור אשר מחליט לכוון יותר בתפילתו, הוא חש בלעג שרוחשים אליו חבריו אך בלבו יודע הוא כי "לא דיי שהכעסתי לאלהי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה".

יש קונה עולמו בשעה אחת

הגמרא מספרת על כמה אנשים שקנו עולמם בשעה אחת של תשובה אמיתית מעומק הלב, בתשובה זו זכו לחיי העולם הבא.

אדם החש ברצון להשתנות, מקבל על עצמו להתחזק בדברים שהוא אינו מתנהג בהם כראוי, יש בכוחה של קבלה זו לשנות את מהותו לגמרי, יש בכוחה להנחילו חיי עולם, להוציאו ממרירותו של זה העולם ולהטעימו ממתיקות העולם הבא, כידוע מכמה מגדולי הדורות שהגיעו למדרגה גבוהה מאד מהחלטה של רגע, החלטה שהפכה את חייהם מנבירה באשפתות המצחינות של העולם הזה לחיים נצחיים מלאים בתורה ועבודת ה', אך החלטה זו חייבת לבוא מעומק הלב גם אם יסיתו היצר בטענות שונות, 'מקומך אל תנח', לא להרפות לרגע, לא לדחות את ההתחלה באיזה זמן.

אולי עכשיו זוהי ה'שעה' שלך?