"יש מזונא דנשמתא [=מזון של הנשמה] ומזונא דגופא [=מזון של הגוף]… עיקר יניקת הנשמה הוא מהריח, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: 'איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, הוי אומר זה הריח'… על ידי מזונא דגופא, דהיינו על ידי אכילה ושתיה, נחלש… יראת שמים, שהיא בחינת 'ריח' כמו שכתוב 'והריחו ביראת ה" שהוא מזונא דנשמתא; והתיקון לזה – על ידי בחינת 'קול'… בבחינת 'את קולך שמעתי בגן ואירא' "
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב ח, א)

יש דבר שמטריד רבים מהשואפים להתעלות בעבודת השם: האכילה.

יש אולי מי שיתמהו, מה הבעיה באכילה? דואגים שהאוכל יהיה כשר, מברכים, אוכלים – וזהו.

אבל מי שמתאמץ לקדש את עצמו, לשעבד את הגוף לנשמה, מרגיש לפעמים שהארוחות שהוא אוכל במשך היום סותרות את מאמציו הרוחניים.

נכון, מוכרחים לאכול; וכשאוכלים כדי שיהיה כוח לעבוד את ה' – זוהי אפילו מצווה. אבל התחושה הנלווית בדרך-כלל לאכילה היא ש"לוקחים חופשה" מהשאיפות הרוחניות ומתעסקים במילוי צרכי הגוף.

שכן קשה להרגיש איך הארוחות – שאומנם חיוניות לגוף – משתלבות בסולם העלייה הרוחני של האדם, קשה כל-כך עד שהיו יהודים שהעדיפו להתנזר ככל האפשר מאכילה והרבו בצומות.

אבל צומות, אנו יודעים, איננה הדרך הרצויה. כבר אמרו חז"ל (תענית יא ע"ב) שתלמיד חכם אסור לו להתענות, שכן הדבר בא על חשבון התורה ועבודת השם שלו.

בכן, מה עושים? מהי הדרך הרצויה באכילה, כך שתהווה גם היא נדבך נוסף בהתעלות הרוחנית שלנו?

את התשובה אנו מוצאים בדברי רבינו הקדוש:

יש 'מזונא דגופא' ויש 'מזונא דנשמתא' וכשם שהגוף זקוק לאספקה מתמדת של מזון לשם המשך קיומו ותפקודו, כך גם הנשמה זקוקה למזון רוחני להמשך קיומה ותפקודה.

יתירה מזו, כשם שהגוף מקבל את מזונו בעת האכילה, כך גם הנשמה מקבלת את מזונה בעת האכילה. אך בעוד שהגוף ניזון מהחלק החומרי של המאכל – הנשמה ניזונה מ'ריחו' של המאכל, כמו שאמרו חז"ל (ברכות מג ע"ב): "איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, הוי אומר זה הריח".

מהו הריח הזה שמשמש מזון לנשמה?

יראת שמיים היא בבחינת ריח, אומר רבינו, בבחינת הנאמר (בישעיה יא, ג) על משיח: 'והריחו ביראת ה'".

אתם בוודאי תמהים: מה הקשר בין ריח לבין יראת שמים?

ובכן, ריחו של המאכל הוא זה שמסגיר את פנימיותו. המאכל עשוי להיראות יפה ומעורר חשק – ורק ריחו הבאוש מעיד על הקלקול שפשה בו. גם בלשון בני-אדם, כשרוצים להביע חשד אודות המתרחש מתחת לפני השטח, אומרים: "העסק מריח לא טוב"…

פנימיותו של המאכל היא דבר ה', כמו שכתוב: "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". ה' הוא זה שגזר שבעל חיים יזדקק למזון, הוא שגזר שהמזון ישביע אותו, בקיצור, הוא ה'ריח'-הפנימיות של המאכל. כלומר, אפשר לשאוב יראת שמיים עצומה מהמאכל שאוכלים – באם מתבוננים בגדולתו של הבורא שהטביע את הצורך במאכל כך שאי אפשר בלעדיו, ומאידך גיסא ברא גם את מקורות המזון לספק את הצורך הזה, ודואג ומפרנס לכל חי, מקרני ראמים ועד ביצי כינים, וגם נתן לי אישית את המאכל הזה שמשביע ומזין אותי ונותן לי כוח להתקיים – והכול בחן בחסד וברחמים.

אם מתבוננים ב'ריח' הזה של המאכל, דהיינו בפנימיותו, אפשר לשאוב מכך יראת שמים שזהו המזון הרוחני אשר לו זקוקה הנשמה.

וכך נאמר ב'ליקוטי מוהר"ן' (ח"ב ע"ז), "שהיראה נגשת ובאה אל האדם דווקא בעת האכילה"!

* * *

אבל כמובן זה לא פשוט. כדי לראות באכילה 'מזונא דנשמתא', הדגמה חיה של גדולת ה' והשגחתו הפרטית, דרושה התבוננות ועבודה עצמית.

לכן, האדם שמטבעו נוטה לשטחיות ולחיים קלים, רואה בדרך-כלל את האכילה כ'מזונא דגופא', כסיפוק צרכי הגוף ותו לא, ומקדיש מעט מאוד מחשבה, אם בכלל, לשאלה "מי נתן לי את האוכל ולשם מה".

כיצד אפוא מגבירים את המזונא דנשמתא על המזונא דגופא? כיצד זוכים לשים את עיקר הדגש על הפן הרוחני של האכילה?

העצה לכך היא 'קול' – הדיבורים הקדושים, שהם הם המגדלים ומחזקים את היראה, שהיא מזונא דנשמתא, כמו שכתוב: "את קולך שמעתי בגן ואירא" (בראשית ג, י).

השתדל לברך את הברכות במתינות ובכוונה, לדבר בסעודה דיבורים של תורה ואמונה – וכך תחזק את היראה, את מזון הנשמה, עד שתוכל להתבונן בחסדיו יתברך, שהוא מכין מזון לכל בריותיו, ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו מזון.

כך יהוו הארוחות שאתה סועד בכל יום, חלק בלתי נפרד מההתעלות הרוחנית שלך.