מאחר ובפעמים האחרונות עסקנו מעט בחשיבות התפלה על כל הצרכים בכלל, ועל ההשתדלות שמתבטאת דווקא בתפלה, חשוב להביא קטע יסודי שלא נטעה בענין זה מליקוטי הלכות (חיבר אותו ר' נתן מנֶמִירוֹב זצ"ל, תלמיד ר' נחמן מברסלב זצ"ל):

"היינו כי יש שני בחינות תפילות, יש תפילה שהוא למטה מהתורה והיא טפילה להתורה, ויש תפלה שהיא בחינה אחת עם התורה ממש, וגם היא גבוה מהתורה.

כי יש תפלה שמתפללין על צרכיו, דהינו פרנסה ובנים וחיים ורפואה וכו'. וזאת התפלה נקראת חיי שעה. והיא למטה מהתורה וטפלה להתורה. כי בודאי מי שמתפלל על צרכי גופו ואינו מתכון כלל בשביל התורה, רק הוא מתפלל שיתן לו ה' יתברך בני, חיי ומזוני וכו' להנאתו וצורך גופו, זאת התפלה בודאי אינה חשובה לפני ה' יתברך. והיא בחינת תפלות רעות שכתב רבנו ז"ל שיש לכל אדם תפלות רעות, והיא בחינת "גנבא אמחתרתא – רחמנא קריא" [=הגנב בשעת הפשע מבקש רחמים מהשי"ת]. כי זה ידוע ונראה בחוש שכל ימי חיינו הבל וימינו כצל עובר ומה יתרון לאדם בכל עמלו. ואם יצבור כעפר כסף וכו' לא במותו יקח הכל ואין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות וכו'. ועל כן מי שאינו מסתכל על התכלית האחרון האמתי, למה לו חיים. ומה הנחת רוח לה' יתברך מתפלתו שמתפלל שיתן לו ה' יתברך פרנסה וממון וכו' למלאות תאוות בטנו. וה' יתברך יודע ומבין שכל מה שמבקש אינו טובה לפניו כלל כי מאחר שאנו מסתכל על התכלית בודאי הפרנסה והעשירות שלו הוא בחינת עושר שמור לבעליו לרעתו רחמנא ליצלן. נמצא, שהתפלה שהיא לצורך הגוף לבד בלי כוונת קיום התורה היא בודאי אינה טובה כלל. ועל תפלות אלו קורא תיגר בזוהר הקדוש: צוחין ככלבין הב הב, הבל לן חיי, הב לן מזונא וכו'. ואין לה' יתברך נחת מתפלה כזאת שהיא לצרכי הגוף, כי אם שכשזה המתפלל מתכון בתפלתו בשביל קיום התורה, דהינו שמתפלל על בני חיי ומזונא וכל כוונתו כדי שיזכה לעשות רצונו יתברך ולקים תורתו ומצותיו באמת. ואם כוונתו באמת בשביל זה בודאי יש לה' יתברך נחת רוח מתפלה כזאת, אבל אף על פי כן תפלה כזאת היא בודאי למטה מהתורה וטפלה להתורה כי מאחר שהתפלה בשביל צרכי הגוף, נמצא שהתפלה הזאת בפני עצמה אינה כלום כנ"ל, כי למה לו הגוף וצרכיו והיום בכאן ומחר בקבר וכו' כנ"ל, ואין להתפלה הזאת שום חיות וקיום כי אם על ידי התורה דהינו מה שמתכון בתפלתו על צרכי הגוף בשביל קיום התורה. נמצא, שתפלה כזאת בודאי טפלה להתורה, כי העקר הוא התורה, רק הוא מתפלל על צרכי הגוף כדי שיוכל לקים את התורה, ועל כן בודאי תפלה כזאת היא טפלה להתורה ולמטה מהתורה.

ועל תפלה כזאת הקפידו רבותינו ז"ל שלא להאריך בה ביותר כמו שאמרו רבותינו ז"ל, "מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?". כי העקר הוא חיי עולם, שהוא התורה אבל התפלה כזאת בשביל צרכי הגוף היא חיי שעה, רק שצריכין אותה בשביל חיי עולם בשביל התורה. ועל כן בודאי אין להניח העקר שהוא חיי עולם ולהאריך בהטפל, שהוא חיי שעה.

…אבל עיקר התפלה השלמה היא כשאדם מתפלל רק על צרכי נשמתו בעצמו, דהינו שכל תפלותיו לזכות ליראת ה' ועבודתו יתברך כמו שאמר דוד המלך עליו השלום: אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי […] ותפלה כזאת אינה טפלה לתורה, אדרבא, תפלה כזאת היא עקר קיום התורה, מאחר שמבקש רק לקים את התורה שזה עקר שלמות התורה. כי לא המדרש הוא העקר לא המעשה."

(ליקוטי הלכות, ראש חודש, הלכה ה', אות ג').

ראינו כאן שתפלה שאינה נובעת מתוך שימת התכלית כדבר קובע בחיינו, היא פגומה במידה מסוימת. שלא נטעה: חס וחלילה שנימנע מלהתפלל בגלל זה. התפלה היא ההשתדלות העיקרית, כמו שלמדנו בפעם הקודמת, ובודאי שקשר של תפלה כזה, גם אם הוא לא יהיה מושלם, הוא לפחות מלא בטחון ואמונה בקב"ה. אם אדם ישאר בעולם החומר בלי שום קשר מהותי בכל הדברים שהוא עוסק עם בורא עולם, הוא יכול להיפרד לשלום מהתורה והמצוות שלו. זה בדיוק העונש של הנחש – מזונותיו נמצאים בכל מקום, ובכך הוא לא זוכה לקשר ישיר עם הקב"ה, לא כמו שאר הבריאה שמתוך תפיסת החסרון פונה לקב"ה, אף על פי שהם חומריים ושפלים ביותר.

על כל פנים, כתוב כאן שמי שמתפלל שלא מתוך שימת התכלית של התורה מול פניו, אז יש פגם מסוים בתפלה שלו. לכאורה זה לא מובן: הרי תפלה, מלבד בקשת הצרכים, עיקר המטרה שלה היא התעלות האדם והשגת הדבקות בקב"ה. אם כן – לא משנה על מה ומדוע האדם יתפלל, עדיין תהיה כאן עבודה רוחנית. אז נכון שאדם זה לא מושלם מצד זה שתכלית חייו איננה קיום התורה, אבל למה יש כאן חסרון בעבודה הרוחנית של התפלה. שכן בקטע כתוב שמלבד שזה מקשה יותר על התקבלות התפילה, תפילה כזאת היא גם חסרון בעבודת ה'. לכאורה החסרון הוא פשוט איבוד נקודת התכלית בחיים.

הרמב"ם כותב בהלכות תפלה (א,א): מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלוקיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה, שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם"; אמרו חכמים: אי זו היא עבודה שבלב? זו תפלה.

המושג "עבודת ה'" בא מהפסוק "כי לי בני ישראל עבדים" ומעוד פסוקים בהם כתוב שבני ישראל משועבדים לחלוטין לקב"ה. למרות שבני ישראל גם נקראו בנים למקום, "בנים אתם לה' אלוקיכם". העבדות מבטאת את השעבוד המוחלט לתורה ולקב"ה, כמו עבד שאין לו רשות לעשות כל מה שעולה ברוחו, אלא הוא תלוי ברצון קונו בלבד. הבחינה של הבנים היא הביטוי למהות הפנימית העצמית ששייכת לכל אחד ואחד, ושהם מגלים בעולם את האב, כביכול. ר' נתן כותב שכל דבר שקשה לעשותו נקרא עבודה, אבל דבר שהוא חלק מהמהות של האדם אינו בגדר עבודה. למשל: אכילה עבור אנשים פשוטים היא חלק ממהותם, אבל לצדיקים היא עבודה קשה מאד מאחר וצדיק אוכל לשובע נפשו (משלי יג), אבל לא עבור עצמו כלל. כל מה שנכלל במושג עבודת ה' הוא בעצם כל דבר שנמצא מעבר למהותינו. עבודת ה' היא בעצם משנה את המהות שלנו, וככל שההשתעבדות גדלה, כך גם האדם מאבד יותר מגשמיותו ונעשה יותר רוחני. כל דבר שהוא תוספת של שעבוד וביטול העצמיות שלנו, הוא בעצם קבלת עול מלכות שמים – קבלת עול העבדות, שמשועבדת כולה אל המלכות שמרוממת מעל הכל. דבר זה שייך לכל המצוות.

אבל כתוב ולעבדו בכל לבבכם. כתוב כאן שיש עבודה מסוימת שהיא לא רק קשורה למהות ולהגדרת האדם כמו כל עבודת ה', אלא דווקא ללב. ולכן חז"ל שואלים: אי זו היא עבודה שבלב? – איזו עבודה נמצאת בלב, כלומר – איפה אנחנו יכולים למצוא השתעבדות שקשורה למערכת הרגש, ולא למערכת היסודית יותר של מהות האדם? העבדות בעקרון באה לשנות את האדם, אבל איזו השתעבדות אפשר למצוא בתחום הלב? על זה באה התשובה: זו תפלה. התקווה מקורה בלב, כמו שכתוב (תהלים קיט): קראתי בכל לב, וכן (תהלים לט): חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה' – הלב הוא זה שצריך להתחזק. חז"ל גם אומרים שתקווה ארוכה מדי, שהיא הארכה גדולה מדי בתפלה על נושא מסוים, עלולה לגרום לשברון לב, כמו שכתוב (משלי יג): תוחלת ממושכה מחלה לב – שוב, התקווה קשורה ללב. תקווה היא מלשון יקוו המים (בראשית א), שהוא לשון התאספות והתכנסות. התקווה שמה את כל הרצונות שלנו במקום אחד – בקב"ה. אמנם חז"ל אומרים שתקווה ארוכה מדי, מביאה לידי שברון לב. אין בכוח בריה אנושית להאריך באותה תקווה מסוימת למשך הרבה זמן, כי בזמן התקווה בעצם כל המהות הפועלת של האדם עוצרת. האדם מעצם טבעו נקרא "מהלך", מאחר והוא פועל ותמיד זז – או עולה, או יורד; ואם מאריכים בתקווה, שהיא בעצם קישור הרצון שלנו לדבר מסוים אל הקב"ה, אז נשברים אחרי זמן רב מדי, כי הרי אנחנו רוצים את אותו הדבר במציאות. ולכן מעצם הטבע של התפלה, כל תוספת בה מביאה לידי רפיון, ולכן תפלה היא מן הדברים שצריכים חיזוק באופן תמידי (ברכות לב ע"ב).

כאן נשים לב לחידוש הגדול של התורה בנושא זה – הזכרנו את דברי ר' נתן שעבודת ה' היא כל דבר שהיא מעבר למהות האדם. אם כן, המושג של עבודת ה' משתנה מאדם לאדם, ואי אפשר להצביע על מצווה מסוימת ולומר עליה שהיא עבודה. לאחד היא כן, ולשני לא. אבל לעומת זאת אנחנו מוצאים בתורה מצווה שכתוב עליה שהיא עבודה, וזה נאמר גם על גדול הצדיקים – התפלה (ולעבדו בכל לבבכם). ענין העבדות בתפלה הוא נקודת הביטול במהות האדם, שלעולם הוא לא יהפוך לחלק מהמהות שלנו, כי היא מנוגדת במידה מסוימת למהות של האדם, עד כדי כך שהאריכות בה מביאה לידי שברון לב, שבמלים אחרות זה אומר – תפלה ארוכה מדי סותרת את המהות הטבעית של האדם, ויכולה אפילו ליצור נזקים. אמנם התורה בכל זאת צוותה על עבדות זו במידה האפשרית לנו, כדי שנקשר כל רצון וכל תקווה אל מקור כל הברכות וההשפעות. אם אדם מבקש דברים ולא מתוך התכלית של קיום התורה, יש כאן חסרון בעצם הקשר. הרצונות הטובים אמורים להתעלות על ידי תלייתן הגמורה בקב"ה, וזאת העבודה שבתפלה. כאשר יש בקשות לדברים אחרים שאינם רצויים על פי רצון ה', אז האדם אינו מתעלה באותה המידה, כי ההשתעבדות באותו דבר שאנחנו רוצים. באותו הדבר – שים את משענך בקב"ה. ואם הדבר הוא לא ממש תואם את רצון ה', אז יש כאן חסרון בעצם השימה של הבטחון בקב"ה, ובהשלכת יהבנו עליו.