איזהו חכם?
כ״ט בסיון תשע״ט
דווקא יעקב אבינו "איש תם" הוא החכם, דווקא תמים זה שלא היה חריף לרמות ואת הכול הוא קיבל בדרך של אמונה תמימה – הוא זה שהחכים, הוא זה שידע את הדרך הנכונה שתוביל להצלחה הנצחית. לעומתו עשיו, שציד בפיו והשתמש בדרכי מירמה, בכישרונות נפלאים ובחריפות מדהימה – הוא היה הכסיל התועה בדרכי לבו ואחריתו עדי אובד.
אברך שמחמת קשיי קיום נאלץ לצאת מעולמה של תורה ולקבל עליו עול פרנסה, קבע עתים לתורה ושמר עליהן בקפידה, הקדים לבוא לבית הכנסת ואיחר לצאת.
אך ביום מן הימים עלה בדעתו רעיון כביר שיוכל להזניק את העסק שלו פי כמה. הוא לא היה זקוק לרווחים נוספים, אך הרעיון סימא את עיניו, הכול התרשמו מכישרונו הברוך, הביטו בו בקנאה גלויה כאשר הוא מוסיף להעפיל מעלה.
שוב לא היה לו הזמן לתורה ולתפילה, כל יהדותו החלה "מצטמקת ורע לה". אבל הוא לא חש בטיפשות הטמונה במסחרו המשגשג, הוא לא חש מרומה כאשר החליף עולם עומד בדמיון כוזב, החן והחשיבות שאותם הוא חש מול כישרונו החד, סינוור את עיניו מלראות נכוחה.
* * *
אדם חכם בעיני עצמו ישב בחצר בית הכנסת, כאשר בפנים בית הכנסת עסוקים הכול בעניית 'אמן יהא שמיה רבא', קדיש וקדושה.
הוא יושב לו בחוץ, מנתח ניתוחים פוליטיים, 'מאבחן' בני אדם ומפרש את עומק כוונותיהם הזדוניות; הוא לא סתם תמים שיביט בעין טובה על כל אחד, הוא מומחה למצוא את העוקץ החד בכל פעולה שעושים בני אדם, הוא מקשר קצוות ויורד לעומקם של קריצות עיניים וכדומה.
השומעים עומדים סביבו פעורי פה, נדהמים נוכח עוצמת החוכמה והעומק שלו, ובעיני עצמו גוברת החשיבות למעמדו הבלתי מעורער. הוא לא חש במילכוד הנוראי, הוא החכים לאבד את עולמו באמירות אחדות, לשרוף רווחים נצחיים ולהמירם באבדון עולמים.
* * *
חוכמה, לפי השקפת התורה הינה הגדרה אחרת לגמרי מזו הנתפסת בעיני ההמון. כמו בכל המושגים בעולם, כך גם במושג חוכמה, הפוכה דעת התורה מדעתם של בני אנוש.
בעוד שבעולם חוכמה פירושה כשרון וחריפות השכל, הרי בתורה חוכמה פירושה להכיר את הדרך המובילה להצלחה נצחית. כל השאר אינו זכאי לתואר חוכמה, אדרבה – זוהי טיפשות שמונהגת ברוב כשרון וחריפות, ומשום כך היא גם מסוכנת פי כמה.
תארו לעצמכם אדם בעל מוח מבריק שהמציא מכונה משוכללת ביותר שאמורה לטחון אותו עצמו בין-רגע, האם נוכל לתארו חכם?! לולא ההערצה שאותם רוחשים בני אדם לחכם הזה, אולי עוד ניתן היה להעמיד אותו על טעותו, אבל החן והחשיבות הזאת בעיני כול, מעבירה אותו על דעתו.
כך ויותר מכך היא החוכמה המזוייפת של העולם הזה; האדם הפעיל כישרונות, התעמק, חקר ודרש, עד שהגיע להמצאות שמאבדות אותו משני העולמות.
לעומת זאת עומדת החוכמה האמיתית של התורה, שבתחילתה אין לה שום חן וחשיבות, את החכמה הזאת לא ניתן לייצר לבד, אף אחד לא יכול לנחש מה יוביל להצלחה הנצחית בעולם הבא, רק התורה היא שיכולה ללמד את האדם מה יגרום לו להצליח שם, ורק הצדיקים שעמלו בתורה יכולים לגלות מהי הדרך שתביא להצלחה זו. כך שאת החכמה הזאת אפשר לקבל רק בדרך של תמימות: לקבל ולהאמין, בלי הרבה שכל וחריפות.
כמובן שתמימות שכזו איננה מוצאת חן בעיני האדם, הוא צריך להפוך כאילו לילד קטן שמציית ומקבל. כאן טמונה הסכנה, היצר בא ומציע לו משהו נוצץ ומושך העטוף בהילה של חריפות ועמקות מדומה, ומאידך משליך רפש על אותה תמימות טהורה, הוא מעמיד את החוכמה האמיתית כפתִיוּת נבערה, וכך הופך מוות לחיים.
והצדיק עומד מנגד ומגלה מאוצר רחמנותו: אל תתפתו לחן החיצוני, העמיקו לחפש את החכמה האמיתית בכל דבר – כיצד מביא הדבר הזה להצלחה נצחית!
* * *
דווקא יעקב אבינו "איש תם" הוא החכם, דווקא תמים זה שלא היה חריף לרמות ואת הכול הוא קיבל בדרך של אמונה תמימה – הוא זה שהחכים, הוא זה שידע את הדרך הנכונה שתוביל להצלחה הנצחית. לעומתו עשיו, שציד בפיו והשתמש בדרכי מירמה, בכישרונות נפלאים ובחריפות מדהימה – הוא היה הכסיל התועה בדרכי לבו ואחריתו עדי אובד.
אם לפחות נדע להכיר נכונה את החכם האמיתי ונכתיר את ה'תם' שבתוכנו בנזר החוכמה, ולעומת זאת נסיר את הלוט מעל פני הכסיל המדומה, כי אז כבר השגנו התקדמות נפלאה בדרך לניצחון על יצר הרע.
(עפ"י 'ליקוטי מוהר"ן' ח"א א ול'יקוטי הלכות' תענית ד, א וסוכה ז, ב)
