מחשבות אחרי פרשת נח

לאחר המבול העולם מתחיל מחדש. נח יוצא מהתיבה ומתחיל להחיות את העולם. התורה אומרת שהפעולה הראשונה שהוא עושה היא נטיעת כרם, כרם שממנו הוא שותה לאחר מכן ומשתכר. התורה קוראת לנח "איש האדמה", ביטוי שחז"ל ראו אותו כירידה בדרגה של נח, מאיש צדיק לאיש אדמה, וגם רומזת לכך שהוא נעשה חולין בפעולה זו ("ויחל נח").

איזה פגם רואה התורה במעשיו של נח? וכי הוא לא היה צריך להתעסק בישוב העולם מחדש? חז"ל במדרש אומרים שהטענה העיקרית היא על ההתעסקות ביין דווקא, במקום הראשון, לפני הדברים האחרים.

חלילה לחשוב שנח רק רצה להשתכר. ליין נודעו מעלות גדולות, "המשמח אלוקים ואנשים" (שופטים ט). עליו נאמרת השירה במקדש, בזמן שהוא מתנסך על גבי המזבח לאחר הקרבת הקרבן. אבל היין מבטא שמחה היוצאת מגדר הרגיל, שבאה אחרי החיים הבסיסיים. ולמשל: אנשים שותים כאשר ישנה שמחה, ואז, אם שותים באופן הראוי יכולה שתייתם להוסיף מימד נוסף לשמחה. מה שלא יקרה אם שותים סתם בלי שום סיבה, שאז השתיה הופכת להוללות, כי אי אפשר לייסד שמחה כזאת בלי רקע שמקדים אותה.

לאחר היציאה מהתיבה צריך להתעסק בדברים הפשוטים שמהם נבנה העולם. נכון, העולם חרב לחלוטין וצריך לנסוך בו עומק ושמחה. אבל התהליך לא מתחיל באלו, במימדים המיוחדים היוצאים מגדר היומיום. צריך להתחיל קודם כל ברבדים היסודיים והפשוטים-לכאורה של המציאות, להתמקד בבניין מהיסודות. אחרי שיבנה הבנין אפשר להוסיף בו את כל העומק והגובה והשמחה.

כך גם הם הימים-טובים שהסתיימו זה עתה: הם יכולים לרומם אותנו ולהוסיף בנו שמחה, אבל כל אלו אמורים להיכנס למסגרת של עצם ההוויה, עצם המציאות. אי אפשר להישאר רק בפסגות, והכלים הם קטנים אם מתעסקים רק בהן. כשיוצאים מהתיבה של החגים צריך לעבוד את ה' מנקודת היסוד, מהאמיתות הכי פשוטות של החיים, ולא לחפש אחרי היין. בודאי שלשם מועדות פנינו, אבל התרכזות בכך תסיט אותנו מלהסתכל בדברים הכי פשוטים בחיינו שהם הדברים הגדולים ביותר.