מה אנחנו עושים כשהעולם עומד נגדנו?

האם זה יכול להיות הגיוני שמשהו יעצור אותנו בדרך לה'? לא עצירה שאנחנו עוצרים את עצמנו, אלא משהו מבחוץ שבא ועומד על דרכנו? ואם כן, איך אפשר להתגבר על כך?

אחד המושגים היותר רווחים באוצר המילים הברסלבאי של עבודת ה'- מניעות. לא ניסיונות, לא קשיים, לא מצוקות, אלא מניעות. אפשר לומר שרבי נחמן טובע את המושג הזה, המופיע רבות בתורותיו ובשיחותיו. כשמתבוננים קצת במושג, רואים שלא מדובר רק במילה נרדפת. מושג חדש כולל בתוכו גם משמעות חדשה: יש מציאות של עצירה בעבודת ה'. זה לא רק קושי, משבר. יש משהו שמונע, שעומד מולנו ועוצר. המניעה קיימת, והשאלה היא איך מתגברים עליה.

"אחד היה אברהם" (יחזקאל לג) – שאברהם עבד השם רק על ידי שהיה אחד, שחשב בדעתו שהוא רק יחידי בעולם, ולא הסתכל כלל על בני העולם, שסרים מאחרי ה' ומונעים אותו, ולא על אביו ושאר המונעים, רק כאילו הוא אחד בעולם, וזהו: אחד היה אברהם. וכן כל הרוצה לכנוס בעבודת השם, אי אפשר לו לכנוס כי אם על ידי בחינה זו שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם, ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון אביו ואמו או חותנו ואשתו ובניו וכיוצא, או המניעות שיש משאר בני העולם, המלעיגים ומסיתים ומונעים מעבודתו יתברך. וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל, רק יהיה בבחינת: אחד היה אברהם- כאילו הוא יחיד בעולם כנ"ל (ליקוטי מוהר"ן, השמטה).

מניעות רבות עומדות מול האדם, מבית ומחוץ. כאן מתייחס רבי נחמן למניעות הבאות מצד בני האדם הסובבים את אותו אדם שרוצה להתקרב לה'. על פניו זה נראה שהעצה שהוא נותן היא – תתעלם. יש מסביבך כל מיני גורמים שעוצרים אותך? תשכח מהם. אבל לא נראה שבכך מתמצים הדברים. קודם כל- אם יש אנשים שמפריעים ועוצרים את האדם, היה אפשר לומר לו בפשטות שיתעלם מהם. למה צריך להרחיב ולומר ש"יחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם"? למה צריך להתעלם ממי שלא מפריע? כמו כן, רואים שהנושא הזה הוא לא עצה מסוימת למצב מסוים שאדם נקלע אליו בעבודת ה', אלא הוא ממש הכרחי לכל אדם: "וכן כל הרוצה לכנוס בעבודת השם, אי אפשר לו לכנוס כי אם על ידי בחינה זו שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו". מה כל כך עקרוני כאן? ואולי הקושי המרכזי הוא- אם המניעה היא אכן מניעה, מה כוחה של ההתעלמות מולה?

אולי כדאי לחזור לנקודת ההתחלה. למה המניעה היא באמת מניעה? למה זה אמור לשנות לנו בכלל אם מישהו עוצר אותנו מלעשות את הטוב? זה מקשה, זה מעייף, אבל למה זה מונע? אבל העובדה היא שאנחנו חיים בתוך עולם. אנחנו לא לבד, ולכן העולם שלנו כולל בתוכו את הזולת. בתוך ה'זולת' הזה נכנסים גם אנשים שעומדים על דרכנו, ואז המניעה באמת מונעת – כי בתוך העולם שלנו נמצאים דברים שסותרים אותו. העולם שלנו כולל פרטים רבים, ואנחנו לא יכולים להכיל את כולם; ואז נוצר עולם שיש בו סתירות לעבודת ה'.

להיות יחיד בעולם לא אומר שעכשיו נמחק את כל העולם, בגלל שהיו בו דברים שהפריעו לנו. העצה היא – אחד היה אברהם. להיות אחד. להיות אחד זה אומר לחיות באחדות. משמעות הדבר היא, שכשאנחנו עומדים מול העולם וכל פרטיו וגווניו, אנחנו לא מנסים לכלול ולתפוס את הכל. אנחנו מתרכזים במי שאנחנו באמת, כפי רצון ה' מאתנו. מתוך היחידות הזאת, הסוד המיוחד שלנו, אנחנו יוצאים אל העולם. מה שיתחבר – יתחבר, ומה שלא יתחבר, יעמוד בצד עד שיגיע לבירורו. אנחנו לא ניגשים דרך העולם אל עצמנו, אלא ניגשים דרך עצמנו אל העולם. אדם שהוא אחד, לא הרבה, יכול לאחד את הכל.

רבי נחמן אומר שכל אדם צריך ללכת הזאת של היחידות. לכל אחד יהיו מניעות בתוך העולם שלו. העולם גדול, מלא סתירות, מלא דברים המרחיקים מה'. היחידות לא מתעלמת מהם אלא ניגשת אליהם בצורה האמיתית – מתוך ידיעה שנוכל להכיל עולם באחדות רק כשנהיה אחד בעצמנו, מרוכזים לחלוטין באות המיוחדת שלנו בתורה. יחידות כזאת יכולה לבוא רק מהאחד המיוחד – השם יתברך בעצמו. אצל השם יתברך העולם תמיד באחדות. גם כל הדברים שנראים ההיפך הגמור ממה שהוא תכנן, הולכים ומתגלים כמשלימים את התמונה. כשנתחבר גם אנחנו למקור האחדות, נזכה לְדעת, המחברת את ההפכים, ויהפכו מניעות לנעימות.