כשמתחיל האדם להסתכל על עצמו ורואה שרחוק מטוב והוא מלא עוונות, אזי יכול ליפול עי״ז ולא יוכל להתפלל כלל, על כן הוא מחויב לחפש ולבקש ולמצוא בעצמו איזה טוב, כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזה מצווה או דבר טוב. ואף כשמתחיל להסתכל באותו טוב שעשה, הוא רואה שהטוב בעצמו הוא מלא פצעים ואין בו מתום, כי הטוב מעורב בפניות ובפסולת הרבה, אעפ״כ אי אפשר שלא יהיה בהמעט טוב, איזה נקודה טובה. וכן צריך לחפש ולבקש עד שימצא בעצמו עוד איזה דבר טוב, ואף שגם זה הטוב מעורב גם כן בפסולת הרבה, עם כל זה על כל פנים יש בו איזה נקודה טובה, וכן יחפש ויבקש עוד, עד שימצא בעצמו עוד איזה נקודות טובות, ועי״ז שמוצא בעצמו איזה זכות וטוב, עי״ז יוצא באמת מכף חובה לכף זכות, ויוכל לשוב בתשובה עי״ז, ועי״ז יוכל להחיות את עצמו ולשמח את עצמו איך שהוא, ואז יוכל להתפלל ולזמר ולהודות להשם. (ליקו״מ סימן רפ״ב)
משיבת נפש

״עצת אזמרה״

בסימן זה באנו לאחד מיסודות ההתחזקות שעליה הרבה כל כך מוהרנ״ת לדבר, וכמה נפשות זכו להתחיל חיים חדשים לאור עצה נפלאה זו המכונה"אזמרה" על שם הכתוב "אזמרה לאלוקי בעודי" – לזמר ולנגן להשי״ת עם ה"עוד מעט טוב שיש בי עדיין". והנה הרבה תמהים על עצה זו, לשם מה עלינו לחפש ולבקש נקודה טובה שיש במעשה שעשה, והלא ישנם בדברי רביז״ל דרכי חיזוק אחרים בלי להסתכל במה שעשה, אדרבא להתעלות מעל מעשיו, כמו: להסתכל בהתפארות שיש להשי״ת בגלל עצם היותו יהודי, או עצת ההתחדשות לשכוח מהעבר, או להתבטל אל התכלית וכדומה, ולמה לנו החיטוט במעשינו. ועוד שישנו חשש שמא על ידי שיראה רק הטוב יבוא להכשיר את האסור.

אך באמת, בעצה נוראה זו יורד רביז״ל לתוך החושך שתופס את האדם, לגלות עצה איך לבררו ולמצוא 'שם' נקודת אור.

כי המציאות היא, שיש כח של דמיון חזק שנופל על האדם, המחדיר בלב הרגשה פנימית של ריחוק ואי שייכות להשי״ת, בגלל מעשיו ומידותיו הרעים. ואדם מתרגל כל כך לחיות בהרגשה זו, עד שאפילו כשאינו מרגיש מכך עצבות וחלישות הדעת, אך למעשה הנפש מונחת בשינה ותרדמה, וראיה לכך, שאינו מוצא טעם בשום מצווה או עבודה, ואינו יכול לנגן ולזמר להשי״ת בתפילתו.

״השראת השכינה״

וצריך לדעת שכל הרגשה כזו של ריחוק, היא חמורה ביותר, כיון שבזה כביכול מסלק השראת שכינתו ית'. שהרי כל עיקר 'השראת השכינה', תלוי בדעת האדם, אם מאיר על עצמו את הקירוב שיש לו להשי״ת. וכאשר אדם מסתכל על עצמו כרחוק, בגלל מעשיו והרגליו שאינם טובים, הרי שבזה כביכול נפרד מהשכינה.

ולכן צריך דייקא לירד למקום הריחוק, ולהשרות 'שם' את השכינה הקדושה, על ידי שימצא איך גם על פי הבחירה שלו, בתוך מעשיו, זכה להשרות שכינתו הק', שהרי בוודאי יש לו איזה נקודה טובה שזכה לקיים אי פעם. וכאשר נזכר מזה, ומחייה עצמו באמונה, שמצווה זו יקרה מאוד בעיני השי״ת, הרי שבזה משרה את השכינה, ובמחשבה זו מקיים את הסעיף הראשון של השו״ע "שויתי ה' לנגדי תמיד".

"לדון אחרים לכף זכות״

אך למעשה מניין לוקח האדם כח בשעת התגברות החלישות הדעת להתחזק במעט טוב שלו. לזה מקדים רביז״ל לומר, שצריך גם לדון 'אחרים' לכף זכות. ולדוגמא כאשר נכנס לבית הכנסת, יסתכל על כל המתפללים, וישתדל למצוא בהם איזה זכות, באופן שיחשוב הנה השי״ת שורה על יהודי זה שזוכה להניח תפילין, ועל פלוני המעוטר בזקן ופאות, וכן הלאה, עד שיוכל להתעורר ולחשוב: "הנה גם אני לא שונה מהם, ובוודאי גם בי יש איזה טוב שעל ידו השי״ת שורה עלי". וכך מסופר על ר' מאיר מטעפליק, שפעם שאלו מוהרנ״ת על איש אחד מטעפליק, והשיב לו כלאחר יד, כאומר שאין עם מי לדבר. ענה ואמר לו: "אם תסתכל בעין כזו, אזי תחייב את כל העולם, כי תנסה ותביט בכל יושבי עירך, ותתחיל מהיושב בקצה העיר, ובוודאי תחייבו, וכך תלך מבית לבית, עד שתבוא לביתך, שאתה האיש הכשר מכל העיר"? השיב לו ר' מאיר: "גם אני איני איש כשר"! ענה לו מוהרנ״ת: "גם אתה אינך איש כשר? מי אם כן איש כשר? אבל כשתביט היטב על כולם ותמצא בהם איזה טוב, תוכל למצוא גם בעצמך איזה טוב.

"לבור הטוב מהרע"

ובוודאי שאין הכוונה להכשיר את כל מעשי ההפקרות, ולדון לכף זכות. אדרבא, חייב אדם שיהיה לו כח של בירור לדעת מה טוב ומה רע, ומאיזו התנהגות צריך להתרחק. ולזה צריך ילדון. אלא שידון 'לכף זכות', היינו שבתוך כך יזהר להשרות השכינה, כלומר לברר הטוב מהרע, להשרות השכינה על ידי שידע שבכל יהודי יש נקודה טובה ומצווה שעשה בבחירתו, שעל ידי זה השכינה שורה עליו, ומסתמא גם הוא בכללם.

וכשיחשוב כך תמיד, יתעורר משנתו – מהרגשת הריחוק והאי שייכות לעבודת השי״ת, ויוכל לפתוח פיו לזמר ולהודות להשי״ת.