או תורה או חכמות
י״ד בתמוז תשע״ט
כל אחד מאתנו ראה בחייו אין ספור פעמים שלא הוא זה ששולט על חייו ושבכל רגע הוא תלוי בחסדי ה'; הוא ראה שהתאוות הגשמיות מביאות לצרות, ולעומת זאת חיי תורה מביאים אושר ושמחה – ואף על פי כן, בכל פעם חוזרות החוכמות ומשכיחות את הכל
או תורה או 'חוכמות'
צמרמורת חלפה בגווֹ, הוא כבר עבר בכביש הזה עשרות פעמים אחרי אותו מאורע – ואף על פי כן, בכל פעם מחדש, כאשר הוא מגיע למקום הזה, הוא נרעד לזכר המחשבה בלבד: מה עלול היה לקרות אם חס וחלילה הנהג לא היה מתעורר ברגע האחרון – – –
זה היה בחצות לילה חרפי, ערפל כבד וסמיך שרר באזור. בנוסף לשדה הראיה הקלוש, הנהג גם היה עייף מאד, הוא ניסה להחזיק מעמד, אך לאחר דקות ספורות נעצמו שמורות עיניו, האוטובוס החל לסטות לכיוון התהום הפעורה בצידי הכביש, שלדת הפח כבר התחככה חיכוך רציני במעקה הבטיחות…
הוא לא רוצה להיזכר ברגעי האימה הללו. הרף עין הפריד בינו ובין מוות אכזרי חלילה.
* * *
בכל פעם שבה אנו נפגשים מחדש עם פרשת קבלת התורה, שבה ומתעוררת החרדה מול המחשבה: מה היה קורה אם עם ישראל היה נסחף אחר הנטייה הטבעית של בני האדם – "להיות חכמים". אי אפשר לתאר אפס קצהו של האסון הנוראי שהיה פוקד את העולם אם הם היו עושים זאת.
יציאת מצרים על מאות הנסים המופלאים שנעשו לעיניהם, קריעת ים סוף על עוצם הגילויים העצומים שהתגלו להם, מעמד הר סיני עם כל מדרגות הנבואה שנפתחו לפניהם – ואף על פי כן, ברגע ההכרעה עמד כל העולם כולו בסימן שאלה גדול: האם יקבל עם ישראל את התורה אם לאו. "ארץ יָראָה" (תהילים עו, ט) – כל מעשי בראשית עמדו וחרדו לרגע זה; אם חלילה היו בני ישראל מפקפקים ולא עונים 'נעשה ונשמע' – כי אז היה העולם חוזר לתוהו ובוהו בן-רגע (שבת פח ע"א). מי יכול לשער את רגעי האימה הללו כאשר גורל כל היקום תלוי ועומד!
מדוע אכן לא היה ברור שעם ישראל יענה 'הן'? למה היה העולם כה חרד שמא ואולי לא ירצו לקבל את התורה? הם הלא קיבלו סיוע עצום לאמונתם בראותם עין בעין את כל הנסים ואת כל המופתים – האין בזה די כדי לשכנע אפילו את הפחוּת שבקטני אמנה שכדאי וכדאי לקבל את התורה?!
מסתבר שלצורך הבחירה הטמין הבורא בלב 'דם עכור' שבכוחו לעמוד מול כל גילוי ומול כל נס. אלה הן ה'חוכמות' שטבעו של אדם כה נמשך אליהן. הוא רואה ושומע בבירור את נוכחותו של ה', הכל כה נהיר ומוכח – אולם די בהתחכמות קטנה אחת כדי שהכל יירד לטמיון.
* * *
"ישראל בעת קבלת התורה", אומר רבינו הקדוש, "היו להם חכמות גדולות. ולולי שהיו ישראל משליכין מעצמן החכמות – לא היו מקבלים התורה, כי היו יכולים לכפור בַכֹּל חס ושלום, ולא היה מועיל להם כל מה שעשה משה רבנו עמהם; ואפילו כל האותות והמופתים הנוראים שעשה לעיניהם – לא היה מועיל להם". רק בכח האמונה התמימה והשלכת השכל העצמי, זכו לקבל את התורה (ליקוטי מוהר"ן ח"א קכג).
כל אחד מאתנו גם כן ראה בחייו אין ספור גילויי השגחה פרטית; הוא ראה עין בעין שלא הוא זה ששולט על חייו ושבכל רגע הוא תלוי בחסדי ה'; הוא ראה שהתאוות הגשמיות מביאות לצרות צרורות – ולעומת זאת חיי תורה מביאים אושר ושמחה – ואף על פי כן, בכל פעם חוזרות החוכמות ומשכיחות את הכל.
הנה מתעורר קושי מסויים בפרנסה – וכבר הוא מסתכן באיבוד שמחתו ובטחונו; מחשבות חולפות במוחו להזניח את קביעת העתים לתורה, ואפילו לרמות פה ושם במסחר כדי להרוויח.
הוא הרי ראה כל כך הרבה שיש מי שדואג עבורו ומנהל את הוצאותיו והכנסותיו – ואף על פי כן כאשר החוכמה העצמית מתעוררת, הכל בסכנה.
וכך בכל הדברים שהתורה מלמדת אותנו: ההוכחות הברורות מן השטח לא יועילו הרבה כדי לקבל את הדברים, באם לא נישמר מאותן חוכמות שמתעלמות מן האמת המוכחת ובוחרות לעוות את המציאות.
עלינו לקבל את דברי התורה מתוך אמונה שרק כך נצליח, על אף שכרגע אין אנו חשים שהדברים אכן כה מוצלחים. לצד השמחה המופלאה על זכייתנו הנשגבה בקבלת התורה, עלינו להיזהר חזור והזהר ממהלך מחשבתנו הספונטני שביכולתו להרוס כל חלקה טובה ולאבד את כל קיום האמונה. רק כך תהא לנו ערובה להצלחה אמיתית ונצחית.
