יראה בלא שמחה היא מרה שחורה (הבעל שם טוב, צוואת הריב"ש)

הבעל דבר מתלבש עצמו במצוות היראה ומכניס ומביא גם בלב הכשרים שחלילה לבלות זמן על המחאת כף וריקודין ושמחה בה' (רבי אברהם ב"ר נחמן, ששון ושמחה, תפילה ג)

ליצר יש רשת מאוד קלה לתפוס אותנו. רשת המצוות. היצר לעולם לא היה יכול לפנות לאדם ישר בעבירות. האפשרות היחידה שלו להפיל אותנו היא לתפוס אותנו במשהו שאנחנו כן רוצים ומאמינים שהוא טוב. הבעיה היא שכאשר לא מבחינים טוב, יכול להיות שאותו טוב הוא רע שרק כלפי חוץ נראה כטוב.

מצוות היראה היא כלי מאוד שימושי ליצר. היצר הרע משתמש בה כדי להפוך אותנו לאנשים נטולי שמחה, ודרך העצבות להפיל אותנו לגמרי, ח"ו. הוא גם מפיל עלינו יראת העונש שלא מפילה עלינו פחד מלעשות עבירות, אלא רק גורמת לנו להרגיש גרועים ומיואשים. כיצד מתמודדים עם טענות כאלו של היצר, שלכאורה הן צודקות? הרי הפעם הוא מדבר בשם התורה. איך מיישבים שמחה עם יראה ולא מבטלים את האחד מפני השני?

ובכן, ברגע הראשון שמחשבות כאלו עולות לראש, אנחנו מייד עוצרים אותן. אם התורה אומרת לנו על עצמה שהיא "משיבת נפש", מראה ליהודי רק כמה הוא קרוב לה', אז ברגע שאנחנו שומעים 'תורה' שאומרת לנו שאנחנו רחוקים ממנו, זאת בוודאי לא תורה. יש כאן טכסיס מאוד מתוחכם, אבל זה בטוח לא תורה. כך שאפילו אם לא נוכל להילחם בטענות כנגד טענות שלכאורה הן תורניות, באמונה פשוטה לפני ההבנה אנחנו דוחים טענות כאלו מאחרינו. כנראה שקראנו לא נכון את התורה, או שלא הבנו אל נכון את הכיוון הספציפי שבדברים.

כמו כן בענייננו. רבי נתן כותב שהשמחה האמיתית היא דווקא השמחה שמושגת דרך היראה. זאת צריכה להיות נקודת המוצא שלנו – אי אפשר לבטל את שמחת ישראל. עם ישראל שמח שמחה נצחית, ומטבעה, אי אפשר לעולם לעצור אותה. כל טיעון הגיוני חייב ליפול, ואם לא בשכל, אז באמונה. תמיד אפשר לשמוח בה', כבר בעצם האמונה בו: "בהתעטף עלי נפשי, את ה' זכרתי" (יונה ב, ח). ומבאר רבי נתן: בכל מצב של אובדן וייאוש, כשנזכרתי באמונתי באלוקים חיים, מלך ישראל, חזרתי לשמוח.

כשלוקחים את מושג היראה לבדו אפשר להיכנס למרה שחורה, כמו שהבעל שם טוב אומר. היראה יוצרת הגבלות, פחדים מחוסר התאמה, וייאוש מתכלית שנראית כל כך רחוקה. כשמשלבים את השמחה ביראה, היראה מקבלת מבט חדש לגמרי. מבט אופטימי ושמח. במי אני מאמין? במלך מלכי המלכים, שבכל רגע דואג לשלומי. הוא יודע מה עובר עלי, והוא רוצה לעזור לי יותר מכל מה שאני יכול לדמיין לעצמי. רחמיו הם אינסופיים, חסדיו מגיעים גם למי שאינו ראוי. אין מקום חשוך בעולם, הכול מואר בחסדו הזורח שמאיר כל פינה עצובה.

כאשר ידיעה חזקה זו מגודל חסדי ה' ורחמיו תקועה בלב האדם, גם ליראה אין כוח להפילו. אדרבה, כמה שהמצב נראה יותר הולך לאבדון, בגלל שהוא יודע בגודל רחמי ה' שאין להם שום גבול בעולם בכלל, הוא יודע שאף פעם הוא לא יכול להיתקע. אם אני רואה שאני מוכרח להיות שם, במקום ההוא שנראה רחוק מאוד מאיפה שאני נמצא עכשיו, אני יודע שאני אהיה שם. ה' תמיד יוכל להביא אותי לשם. גם אם נראה לי שלכוחות שלי אין סיכוי להמשיך עוד, הרי אוכל להמשיך בכוחות שאקבל מה'. וכי יש לי מושג מה הוא יכול לתת לי? וכי יש מושג לתינוק כמה הוא יכול להתפתח שכלית? האם נוכל להקיש ממה שיש לנו על מה שיכול להיות? בכלל לא!

בגלל שאנחנו מאמינים בחסדי ה' שאינם כלים, אנחנו מאוד בטוחים. אנחנו לא נרתעים כשבהשגה שלנו המצב הולך לאיבוד. מצד רחמי ה' אין מצב אבוד. בעזרתו אנחנו יכולים להמשיך בדרך. עומד מאחורינו חסד אין סופי, כוחות של שמחה והתחדשות שאינם כלים, אוצר של מתנות. כל אלו דוחפים אותנו. כשיודעים את כל זה, היראה אף פעם לא תצמצם אותנו ותפיל אותנו לעצבות. היא אומרת לנו בברירות שאנחנו מוכרחים להיות אך ורק במקום אחד. אבל הפער הגדול שבדרך לא מפיל אותנו לרגע לצער, בגלל שאנחנו יודעים שה' יעביר אותנו דרכו.